העליה למירון

בפיוט על קברי אבות המיוחס לשנת תת"ק אנו קוראים :

"ומירון ברון שירה מזמרת הלל ושמאי וסנדלר שמעון בן יוחאי ובנו."

העליה למירון היא מהותיקות ביותר והיא נזכרת כמעט בכל המסורות עולי הרגל מהדורות הקודמים ביותר. בתחילה עלו כדי להתפלל על ברכת המים, כפי שמשתמע מתאוריהם של ר' בנימין מטודילה, ר' פתחיה מרגנסבורג והנוסע האלמוני תלמידו של הרמב"ן,

היום המיוחד לעליות בימי הביניים היה פסח שני, י"ד אייר, בו היו עולים למירון בעיקר למערת הלל ושמאי, שהיתה מפורסמת בפלאי המים. מעין דבר זה מוזכר בירושלמי תענית, פרק ג' הלכה ב : "מתריעין לבורות לשיחין ולמערות בפרוס העצרת", ובדומה לזה אמירתו של ר' יהושע : "אותו היום שבעה עשר באייר היה, יום שמזל כימה שוקע בים ומעיינות מתמעטין".

בעל "תוצאות ארץ ישראל" מזכיר את העליה הזאת :

"במירון, שם מערה לשמאי והלל ותלמידיהם, סך כולם שלושים ושנים. שם מתקבצין כל ישראל והישמעאלים בפסח שני, וישראל מתפללים שם ואומרים שם מזמורים. וכשהם (רואים) יוצאים מים בתוך המערה כולם שמחים, כי הוא סימן שתתברך השנה. והרבה פעמים שלא נמצאו שם מים, ובעת תפלתם היו נראים המים כהרף עין".

האלמוני מקנדיאה שמזכיר כבר את העליות המיוחדות לקברו של רבי שמעון, מקשר אף הוא את העליה עם מערת הלל וברכת המים : "מירוני (הכונה למירון) - יש שם מערה אחת, שנקברו בה עשרה זקנים חשובים, ובכללם שמאי והלל. מעט רחוק משם יש מערה אחרת, נקברו בה ר' שמעון בן יוחאי ובנו, ובתוך המקום יש בית הכנסת ,מר' שמעון בן יוחאי. ואין שם מים חיים כלל, עד שלא יוכלו לדור שם בני אדם מהעדר המים, אך יבואו העברים שלש רגלים לראות קבורת הצדיקים החשובים הנזכרים, ובייחוד קבורת ר' שמעון בן יוחאי. ויתחננו עם תפילות...סליחות ותחנונים לאל יתברך שיתן להם מים, שיוכלו לעמוד שם ימים אחדים, ומיד יבוא מטר והישמעאלים ימלאו הבורות שלהם וכליהם מים, אז יתנו ליהודים לאכול ולשתות כל מעדני מלך".

בדומה לזה מספר ר' יצחק לטיף באיגרתו,

"בשנת בצורת הלכו אנשים ונשים והתפללו תוך המערה ושמע ה' ויענם במים ויתמלאו תחילה אבני הגבול שבמערה ושתו אחר התקשרו השמים בעבים."

וכך נמסר ב"מגיד מישרים" למרן ה"בית יוסף" : "וכלל זה יהיה בידכם: כל זמן שהעולם יהיה צריך לגשמים ביותר תלכו ותקיפו הצדיקים הנזכרים - ותיענו".

מימי האר"י ואילך עם התפשטות הזוהר והקבלה בגליל התחילו לכוון את העליה לקבר רשב"י להשיג גילויים וסתרי תורה. ובעל "שבחי האר"י" רואה את העליה לקבר הרשב"י כחוק ולא יעבור החל על חכמי הסגולה הבקיאים בחכמת האמת "יותר מעשרים חכמים לילך למירון ששם קבור רשב"י ואלעזר בנו".

באותם הימים היו יושבים שם עשרה ימים, יום ולילה, ועוסקים בספר הזוהר. המקובלים שבגליל חדשו את ההילולא של הרשב"י במירון בל"ג בעומר בהדלקה מיוחדת על קברו ובלימוד ליקוטי זוהר שהוא ספר הספרים של המקובלים, לפי המסורת שלהם היה הספר גנוז במירון עד שמצאו ישמעאלי אחד ומסרו לרוכלים בגליל העליון.

באותו הזמן הועתק תאריך העליה העיקרית מפסח שני לל"ג בעומר, או יותר נכון העליה התחילה בפסח שני, נמשכה 4-3 ימים והסתיימה בהדלקה על ציונו של רשב"י בל"ג בעומר, שקיבלה אופי חגיגי בכל מקום ובמירון בפרט כ"הלולא של הרשב"י".

וכך מספר ר' משה באסולה: "ובט"ו באייר שקוראים לו פסח שני, עשו שם במירון שיירה גדולה. היו שם יותר מאלף נפשות, כי באו רבים מדמשק עם נשיהם וטפם, ורוב קהל צפת וכל קהל לבוקיע (פקיעין), הוא כפר שיש בו המערה שנטמן בה רשב"י ובנו י"ג שנה, כנזכר בפרק "במה מדליקין" (מסכת שבת לג). ועדין המעין שם, אפס האילן של חרובין איננו. וגם מכל הסביבות באו אז למירון ועמדו שם ב' ימים וב' לילות חוגגים ושמחים, והתפללנו על כל ציוני הצדיקים אשר שם".

ל"ג בעומר מקובל כיום הלולא ויום של פגרא בתוך ימי האבלות והצער של ימי הספירה, בהם לא מתחתנים ולא מסתפרים ולא עורכים שמחות. ל"ג בעומר קוטע את ימי הצער ונחשב כיום של שמחה ויום טוב בזעיר אנפין, נוהגים להתחתן ולהסתפר בו, לצאת בקשתות לשדות

ולעלות לקברי צדיקים ובעיקר למירון.

קשה לקבוע את המקור המדויק לל"ג בעומר בכלל ולהלולא של הרשב"י בפרט, הרבה טעמים נכתבו לשמחת היום. בדרך כלל מיחסים את השמחה כביטוי של שבח והודיה על עצירת המגפה שפשטה בקרב תלמידי רבי עקיבא עליה מסופר ביבמות סב :

"שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולם מתו בחייו ובפרק אחד, בין פסח לעצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ולמד תורה לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון (בר

יוחאי) ורבי אלעזר בן שמוע. אמר להם : ראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עינם צרה בתורה זה לזה - תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. עמדו ומלאו את כל ארץ ישראל תורה". וקבלה בידי הגאונים-כותב המאירי- שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה של תלמידי רבי עקיבא.

אחרים קושרים את עובדת המגפה עם המרד של בר כוכבא שהתחיל לפי יוסף פלביוס בי"ח אייר (ל"ג בעומר) ג' אלפים תתכ"ו, ובו לקחו חלק פעיל ר' עקיבא ותלמידיו. כן מתקשר ל"ג בעומר עם האגדה שרשב"י שנולד ונפטר בו ביום, והובא לקבורה למירון ומכאן ההילולא

המיוחדת של רשב"י במירון.

ההדלקה

ההדלקה מסמלת לפי דעת המקובלים את ספרו של רשב"י ה"זהר", ממנו יוצא אור גנוז לעולם. אור המאיר מתחילת העולם ועד סופו את עמוד האש שהופיע בפני רשב"י ובני החבורה שלו. ועמוד אש זה עדיין מאיר והולך ומתגלה והוא מעלה את השאיפה הפנימית של האדם לאור עליון, להתגלויות ולהארות עליונות, לצאת דרך האור מהצמצום המוחשי למרחבי האין סוף. "אור מופלא רום מעלה" כפי שמגדיר רבי שמעון בן לביא את רשב"י בפיוטו בר יוחאי.

ביום ל"ג בעומר בו הסתלק רבי שמעון מן העולם העלה את האור העליון וגילה סודות רבים, רזי תורה טמירים שעדיין מרחפים באוויר ומאירים ועומדים לאור ההדלקה.

אחרים רואים באש-ההדלקה סמל לאש שהקיפה את ביתו של רשב"י, ארונו וגופו ביום פטירתו כמסופר בזוהר, בסיפור זה פותחים אנשי הסוד את התיקון המיוחד של ל"ג בעומר במירון:

" שנו : באותן יום שרבי שמעון עמד להסתלק מן העולם והיה מסדר עניניו התכנסו החברים לבית רבי שמעון, והיו לפניו רבי אלעזר בנו ורבי אבא ושאר החברים, והבית היה מלא, זקף רבי שמעון את עיניו וראה שהבית נתמלא.

...עד שהיו יושבים פתח רבי שמעון את עיניו וראה מה שראה, והקיפה אש בבית יצאו כולם ונשארו רבי אלעזר בנו ורבי אבא, ושאר החברים ישבו בחוץ. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו : צא וראה אם רבי יצחק כאן, שאני ערבתי לו (בשעה שמלאך המות בקש להמיתו).

אמור לו שיסדר עניניו וישב אצלי. אשרי חלקו.

קם רבי שמעון, וחייך ושמח, אמר : היכן הם החברים ?

קם רבי אלעזר והכניס אותם. ישבו לפניו.

...אמר רבי שמעון : הרי עתה שעת רצון היא ואני מבקש להיכנס בלי בושה לעולם הבא. והרי דברים קדושים שאינם גלויים עד עכשיו,ברצוני לעלות לפני השכינה שלא יאמרו כי בגריעות הסתלקתי מן העולם. ועד עתה צפוני היו בלבי כדי שאכנס בהם לעולם הבא. וכך אסדר אתכם : רבי אבא יכתוב ורבי אלעזר בני ישנן (ישנה ויבאר את הדברים) ושאר החברים יהגו בלבד. קם רבי אבא מאחורי כתפיו ורבי אלעזר בנו ישב לפניו.

כל אותו יום לא פסקה האש מן הבית ולא היה מי שיגיע אליו, שלא יכלו לגשת, שהאור והאש היו סביבו כל אותו יום. התנפלתי על הארץ וגעיתי. לאחר שהאש הלכה ראיתי את המאור הקדוש, קודש הקדשים, שנסתלק מן העולם, שוכב מעוטף על ימינו ופניו שוחקות.

- - - קם רבי חייא על רגליו ואמר: עד עכשיו המאור הקדוש השגיח עלינו, כעת אין השעה אלא לעסוק בכבודו.

. . העלוהו במיטתו ולא התעסקו בו אלא רבי אלעזר ורבי אבא. באו נושכים (תקיפים, אלמים), ובעלי תריסין של הכפר (אנשי המלחמה של הכפר הסמוך ואולי הכוונה לתלמידי חכמים) והפצירו בהם.

בני מירון צעקו על החבורה כשחשבו שלא יקבר שם ולאחר שיצאה המיטה עלתה באוויר ואש להטה לפניה.

שמעו קול : היכנסו ובואו והתאספו להלולא של רבי שמעון !

והמקובלים ואנשי מעשה העולים למירון בל"ג בעומר מרגישים ברישומו של אותו היום באותו מקום ובאותו זמן, מאמינים שרשב"י אתם והוא ממשיך לדבר ולגלות את סודות התורה.

בערב ל"ג בעומר נהגו שיוצאת תהלוכה של חוגגים ובראשם ספר תורה עתיק, שהובא מספרד, תחת חופה מקושטת, מסורת התהלוכה והספר מסורים ביד בית עבו בצפת זה דורות רבים, בחצר בית עבו מדליקים בטקס מיוחד את הלפיד להדלקה, המובא מירושלים על ידי הממונה ממרומי הר ציון בהתאם לכתוב "כי אור לו בציון". בראש התהלוכה הולכים נכבדי צפת ונציגי קבוצות מכל העדות והחוגים האשכנזים והספרדים איש באחיו ידובבו.

ההולכים בראש נושאים את ספר התורה מקושט בפרחים וזרים, אחריהם פוסעים ילדי בתי הספר עם הלפיד המודלק, וכל הדרך מלאה המולת שמחה.

התהלוכה היתה עוברת את רחובות צפת בשירה וריקודים וכולם מרננים ומריעים, ורבים אף משחקים בחרבות ובקשתות.

לפני מנחה היו מגיעים עליזים ושמחים למירון כשבמשך כל היום זורם ציבור רב-גוני למירון. הכל היו נדחקים לשער החצר אל תוך אולם הקברים, שם יושבים אנשי ח"ן ומקובלים ולומדים פרקי זוהר, ליקוטים מיוחדים שיש להם קשר לרשב"י, פטירתו ומשנתו.

עם צאת הכוכבים היתה נערכת ההדלקה על ידי רבה של צפת ואז פורצת השירה :

"בר יוחאי ! בר יוחאי ! נמשחת אשריך !".

מירון כולה היתה שרה את פזמוני ההילולא, ערב רב של קולות, מזמרים ורוקדים במעגלים ושרים ברעש ובכל מיני כלי זמר תוף ונבל חלילים וכנורות ושאר כלי נגינה. שרים ורוקדים לכבודו של רשב"י שלפי המסורת נמצא בתוכם ושמח בשמחתם-שמחתו אע"פ שזהו יום פטירתו. ושרים פזמונים לכבודו כאלו הוא עימם עדיין ומגלה רזי תורה כמו אז.

ואמרתם כה לחי, אדוננו בר יוחאי !

איש אלקים קדוש הוא, אשרי עין ראתהו

לב חכם ישכיל פיהו,

אדוננו בר יוחאי.

ואמרתם כה לחי אדוננו בר יוחאי

ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי.

ברוך הוא מפי עליון קדוש הוא מהריון

מאור גליל העליון,

אדוננו בר יוחאי.

ואמרתם וכו'.

אמר ר' עקיבא, אשריכם ישראל

אמר ר' עקיבא, אשריכם ישראל

לפני מי אתם מטהרים

ומי מטהר אתכם ?

אביכם שבשמים

ואומר ,מקווה ישראל ד'

מה מקווה מטהר את הטמאים

אף הקב"ה מטהר את ישראל.

שיר בר יוחאי

מלכות בר יוחאי, שמן משחת קדש

נמשחת ממידת הקדש

נשאת ציץ נזר הקודש

חבוש על ראשך פארך, בר-יוחאי.

יסוד בר יוחאי, מושב טוב ישבת

יום נסת, יום אשר ברחת

במירת צורים שעמדת

שם קנית הודך והדרך בר-יוחאי.

התספורת (החאלאקה)

מנהג היה במירון להביא בל"ג בעומר את הילדים הקטנים, כדי לגזוז לראשונה את שערות ראשיהם ולספר את הפאות כדי לחנכם במצות פאת הראש, שהיא אחת המצוות הראשונות שהאב מחנך את בנו.

היו מעבירים את הילדים רכובים על כתפי ההורים אל חדר הציון, מול המצבות וגוזזים שם את השערות בשירה וזימרה בתוף ובמחול. את התספורת עשו בשעות הבוקר וקוראים לזה בשם הערבי "חאלאקה". רבים שקלו את שערות הילד בכסף ומקדישים את הכסף לצורכי צדקה. בעת מעשה היו אומרים תפלה מיוחדת לזכות לגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים

ומזמורי תהילים.

בתאורו של מר י. גולדפרב משנת תרס"ד מסופר :

"ירדנו ובאנו אל תוך המדרש ולפני מראה מפליא: בתוך הרעש וההמולה של ההמון כאשר

בבית מתאספים יהודים שונים, על זרעותיהם ילדים קטנים, בני שלש, הלבושים מכנסים יפים וקפוטות קטנות ונקיות ועל ראשיהם מצנפות עגולות, מוזהבות בפשתן, העשויות לכבוד ההלולא והתספורת. מתחת למצנפות הילדים סבך של שערות הראש ופאות בלתי מסורקות. האבות חילקו יין, מגדנות וממתקים לכל עובר. ויהודי אחד, מגבאי הבית היה ניגש ובידו מספריים, בזהירות ומתוך דברי פיוס לילד הוא מתחיל לגזוז את קצות פאותיו. מרוב פחד ותימהון היה הילד מתפרץ בבכי גדול בזמן שהשערות שסופרו נפלו ארצה, וככלות הספר את עבודתו ברך את האב:

"יעזור לך ה' ובנך יהיה יהודי כשר ועובד את השם יתברך",

ובכל הכיכר מסביב היו מתפרצים ועולים קולות הרוקדים –"רקוד ורנן."