היד שנשתרבבה

בימים בהם החלו הויכוחים הגדולים בישראל סביב עניין התחייה, היה אבא זצ"ל עומד וטוען על דבר המטרה העיקרית, להחדיר את התורה בחיי הארץ ולקדשה בקדושת ישראל. היו מתנגדיו הרבנים מחייכים כנגדו ואומרים לו: ר' שלמה דוד רחימא, מה הוא סח ועל מה הוא חולם? מטרה זו שעליה מדבר מר היא רחוקה מאד ואך תמימות יתירה היא לקוות שניתן להשיגה". דברים אלו גרמו לו לרב צער עמוק. עמד ושח להם מעשה ביד שנשתרבבה ונתמשכה.

כשאנו מתבוננים במעשה הגאולה הראשונה, דהיינו יציאת מצרים, אנו רואים כי הניצן הראשון של מעשה הגאולה היה המעשה בבת פרעה, אשר ירדה אל היאור ומצאה שם את התיבה עם הילד הבוכה, הלא הוא משה רבנו. היה זה מעשה ההצלה הראשון שגרר בעקבותיו את כל מעשי הגאולה. אף שמו של משה רבנו נקרא על מעשה זה: "כי מן המים משיתיהו", ומזה באה כל ההשתלשלות של יציאת מצרים.

והנה במעשה זה גופו אירע דבר מוזר ופלאי. כאשר עמדה בת פרעה על שפת היאור וראתה את התיבה מרחוק, פשטה את ידה לקראתה כדי לקחתה. כיון שראוה נערותיה כשהיא פושטת ידה צחקו לה ואמרו: היאך את רוצה להשיג את התיבה, הלא רחוקה היא וידך קצרה? השפילה בת פרעה עיניה מחמת כלימה שנכלמה על מה שעשתה. אך ברגע זה התרחש הנס המופלא, וידה הפשוטה הלכה ונשתרבבה ונתמשכה יותר ויותר, עד שהגיה אל התיבה.

דבר זה – המשיך הרב – בא ללמדנו, כי אם יש רצון להגיע אל ה"מטרה" אין המרחק מפריע. ברם ברצון בלבד לא סגי, "ווילן (רצון באידיש) אינו משמש כלום". ראשית כל צריך לפשוט את היד, למתחה ולאמצה ככל האפשר, כדי להגיע אל המטרה. היד גמישה היא להפליא, בכוח הרצון היא מסוגלת להשתרבב ולהתמשך עד אשר תגיע אל המטרה, ותהא זו רחוקה כמה שתהיה.

וסיים הרב ואמר:

הגעו נא עצמכם – אותם ראשוני העולים בימי שלטון הטורקים, ואף אלה שבאו אחריהם בימי המנדט, כלום ראו לפניהם את הדרך. וכי ידעו היאך יגיעו אל המטרה. החשבון המעשי השקול, בודאי שלא הוסיף להם עידוד לעלייתם, אלא מאי, הרצון העז והאמיתי עמד להם והיד נשתרבבה ונתמשכה.

ואף אני אומר: נושיטה נא יד ונחתור לקראת המטרה, וחזקה על היד שלא תכזיב, ותגיע אל המטרה הנכספת.