הויכוח הגדול

אף על פי שטרם נקבעה מגילה של גולה וגאולה, שיהיו הכל קוראים בה, לומדים ויודעים השתלשלות המאורעות, שהכשירו והביאו את האתחלתא- דגאולה. מכל מקום, נוהגים בהר להיות אינם- מצווים- ועושים, ומרבים במסיבות מרעים, ובשיחות, לספר במעשי הנסים ובסדר המאורעות, סיפורי מעשיות, לפי עדות ראייה, לפי עדות שמיעה, ולפי הבנתו של כל אחד ואחד, להראות על "היד הגדולה" שבמערכת הגאולה.

בשיחות הללו מתעוררים, מזמן לזמן, הרהורים, שאלות, תמיהות על מעשים והנהגות של גדולים וטובים. אכן יהודים כשרים אינם מהרהרים אחרי רבותיהם הגאונים והצדיקים, מכל מקום השאלה מנקרת בלי הרף במוחם ועל כורחם הם מתעכבים לפענחה, שלא תישאר סתומה. ומהתמיהות: מה ראו כמה מצדיקי ישראל, שיעמדו מרחוק למעשה התחייה. מעין עולם הפוך. מי מילל ומי פילל שדווקא גדולי הדור, ענקי תורה וחסידות, שאהבו את ארץ ישראל במידה שאין למעלה ממנה, ציפו וחיכו לגאולה בכיסופי קודש ובגעגועים עזים, וקיימו מצווה קלה כבחמורה, לא די שעמדו מנגד, אלא אף עשו לפעמים כדי לעכב את המעשה והפעילו השפעתם להיות לאבן מכשול בדרך שבי ציון. האפשר, הייתכן, היאומן?

תמיהה זו הועלתה לא פעם במסיבת חג העצמאות בהר ציון. כרגיל, גורר עניין זה אחריו ויכוחים וחיכוכים של ימין ושמאל, ומשום כך ניסה הממונה, כמיטב יכולתו, להורידה מן הפרק, שלא לגרום חלילה לפגיעה במי שהוא מגדולי ישראל, אך לצערו לא עלה הדבר בידו. ומכיוון שכך, ראה הממונה צורך לנגוע בעניין הפלאי ולספר המעשה על שתי הטעויות. הטעות על "המתחיל", והטעות כלפי הבנים.

המתחיל

סמוך לאחר שהתחילו ישראל מטפלים במצוות יישוב ארץ ישראל, ובני תשחורת עזבו בתי אבותיהם, שהיו מלאים כל טוב ועלו לארץ להחיות שממותיה ולייבש ביצותיה, נתאספו בבית מדרשו של הגאון מוילנה כמה אברכים בני תורה והתחילו מתדיינים על העניין, ולגלות בו פנים לכאן ולכאן.

נענה אחד מן האברכים, מהמתנגדים לדבר, ואמר: קבלה היא בידינו שכל מה שארע בימי גאולת מצרים, יהיה גם לעתיד לבוא, ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". ומשום כך נצטווינו לספר ביציאת מצרים כל הימים לרבות הלילות, כל ימי חייך לרבות ימות המשיח, כדי להסתכל ולהתבונן במהלך המאורעות של יציאת מצרים ומהם נלמד לדעת ולהבין דרכי הגאולה העתידה. שמע מינה, שתחילה ניגאל, כמו בגאולה הראשונה, ואחרי כן נעלה לארץ.

היה שם זקן אחד מן הנודדים בעיירות ועורכי הגלות- נכנס עימם לשיחה ופתח במעשה הויכוח שבין הקב"ה וישראל.

ברית אהבה- אמר הזקן- כרותה בין הקב"ה וישראל. הקב"ה אוהב את ישראל, כמו שנאמר: "אהבתי אתכם, אמר ה'", "אהבת עולם אהבתיך". וישראל אוהבים את הקב"ה ועונים לו "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני" ומשום אהבתו לישראל בחר אותם ה' לעם סגולה כמו שאומר משה רבינו: "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת ה' אתכם" (דברים ז').

ומקום נבחר היה לו לאלוקים בישראל למשכן כבודו בהר הבית. שם נפגש, "לראות ולהראות".

כשחטאו ישראל ונחרב הבית, נותקו החוטים שבהם נתמשכה האהבה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה והשכינה יצאה למסתרים לבכות "במסתרים תבכה נפשי" וישראל למטה, עטרתו מהם, הלכו לגולה, למחשכי עולם ועל צווארם עול שיעבוד הגלות. שני האהובים נתרחקו זה מזה וגברו הגעגועים והכיסופים. "כאיל תערוג על אפיקי מים"."צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי"- לראות ולהראות. כל אחד מחכה לשני שיבוא אליו. וויכוח נטוש ביניהם על מי להתחיל.

שלח הקב"ה את הנביא הושע לישראל ואמר להם: "לכו ונשובה אל ה'!" משלא שמעו, הוסיף ושלח את יואל: "וגם עתה נאום ה', שובו עדי". משלא שמעו, שלח את ישעיה: "שובה אלי". ולא נתקררה דעתו כביכול, עד שקרא בעצמו: "שובי שובי השולמית!" ועדיין כנסת ישראל אין בכוחה לשוב. נתעוררה כנסת ישראל ואמרה לו להקב"ה להתחיל תחילה. "שובה ה' את שביתנו!", "השיבנו ה' אליך ונשובה!" השיבנו אתה ואחרי כן נשובה אנחנו. כשראה הקב"ה שאין בכוחם של ישראל לשוב, קרא להם לקום. התעוררי קומי ירושלים. קומי שבי ירושלים. אך גם לקום אין ישראל יכולים, נחלש ישראל בגולה, "נעויתי שחתי עד מאוד כל היום קודר הלכתי". והריהם מבקשים מהקב"ה שהוא כביכול יקום תחילה:" קומה ה' הושיענו!", "אתה תקום תרחם ציון!", "קומה ה' עזרתה לנו ופדנו למען חסדך".

כשראה הקב"ה שאין ישראל רואים דרך תשובה ודרך קימה, קרא לישראל להעלות אור תחילה.

"קומי אורי כי בא אורך!" אולם ישראל שקועים בחשכה ואינם יכולים להעלות אור והריהם מבקשים מהקב"ה: "ה' אלוקים צבאות השיבנו, האר פניך ונושעה!... תאר פניך אל עבדיך!"- ודניאל איש חמודות עונה ומתפלל "ועתה שמע אלקינו את תפילת עבדיך ואל תחנוניו ותאר פניך על מקדשך השמם".

כשראה הקב"ה שישראל שרויים בחשכה ואין בו כוח לקום, אמר לו לישראל "פתחי לי אחותי! פתחי לי כחודו של מחט ואני אפתח לך תרעין עילאין". ולאחר שישראל לא עצר כוח בכל אלה קם וויתר על הפתח, "פסח הקב"ה על הפתח" וקם תחילה בגאולה. העלה אור ופתח לעמו את שערי הגאולה.

וישראל פצח בשירה: דודי לי ואני לו.

ומשום כך נקראה הגאולה הראשונה בשם פסח. להדגיש שבה פסח הקב"ה על הפתח וויתר לישראל, וכיוון שבגאולות הראשונות פתח הקב"ה בגאולה תחילה, קיבל עליו ישראל להיות המתחיל בגאולה העתידה, "אני לדודי ודודי לי". והוא עלה בתחילה, פתח את הפתח ופתח לו הקב"ה תרעין עילאין. ושערי הארץ נפתחו לרווחה לנדחי ישראל.

בזכותם של בנים

זכות הגאולה ניתנה למי, לאבות או לבנים? בעניין זה התקיים ויכוח גדול. בנוהג שבעולם, אבות דואגים לבנים, טורחים ושוקדים למענם. במעשה גאולת הארץ היה הסדר הפוך. תחילה באו בנים, סקלו שדות, נטעו כרמים, זרעו ושתלו, הקימו ערים ומושבות, התנחלו והתיישבו ולבסוף באו האבות. באו, סלקא דעתך? הובאו. הבנים משכו אותם אחריהם. הביאום אליהם בדרכים מדרכים שונות. עקפו מחסומים, של התם והכא, בדרכי ים ובשבילי יבשה, באניות "כשרות" ובאניות מעפילים, בכל מיני תחבולות והמצאות השתמשו, והכל כדי להביאם לארץ. ולא עוד, אלא שסיכנו חייהם, בידי אדם ובידי שמים, והורידום, בחשכת לילה של סופות וגשמים, על פני חוף שומם ומשובש. וכך, באו ועלו להצטרף אליהם, אל הבנים, לבנות ולהבנות. המעשה עורר ויכוח, בגלל הבנים עצמם ובגלל הסדר.

חשבו קימעא מגדולי הדור שהגאולה תתחיל בזקנים הזכאים לכך, באנשי המעשה, יראים ושלמים, המקפידים בקלה כבחמורה. בגלל אבות יושעו בנים, כדרך העולם וכפי שהיה בגאולת מצרים. ומשראו את בני הנעורים עסוקים בסלסול שערם ושקועים ביפיפותו של יפת, עולים לציון ועוסקים במעשה התחייה, עמדו ותהו: עולם הפוך, והיססו, אם עתידים הללו להביא את הגאולה.

הזקן שמסר על המבוי הסתום, התערב בעניין וסיפר מעשה שקרה עם החוזה באותו מעמד ושיש בו משום הסבר לסדר ההפוך ועדות לגאולה.

"באותו הזמן, הסתכל החוזה בסדר הדורות כבשרשרת ארוכה, וכל רז לא אניס ליה, ראה כל פרט ופרט באספקלריה המאירה וכל דור ודור עבר לפניו כבקרת רועה עדרו. חוליה אחר חוליה, בגלוי ובטמיר. והחוליה הסתובבה לפני עיניו וכל עצמותיו התנועעו, הכל לפי מה שראה. שמח בשעת שמחה ונאנח בשעת צרה. הכל לפי המקום והזמן. כשהגיע בשרשרת הארוכה לפרק הזה, כשעדיין מסתכל היה בחוליה של מעשה הצדיקים וגדולי התורה יושבים על מדין ועורכים גלות, קפץ כנגדו הדור השני, דור צעיר, ממשמש בעיניו ומתקן בשערו, כשהוא עוזב את המקום ועולה במעדרים ואתים לארץ הצבי. קפצה חולייתו בחציה למעלה והקדימה עצמה בסדר. נרתע החוזה אחורנית מקול הקפיצה, ניגש ורצה ליישר ההדורים ולתקן את השורה ולהחזירה על הסדר המקובל. ולא עלה בידו. התייגע והתייגע, עד שהתעייף. אמרו לו: הנח לה לשרשרת כמות שהיא ותתקן בעצמה את "הקפיצה הראשונה". תמה החוזה ולא נתפייס עד שנאחז בשרשרת והעבירוהו בדרך חזרה, חוליה אחר חוליה, לדורות הקודמים עד שהגיע ל"קפיצה הראשונה", לימי גלות מצרים. וירא לפניו בליטה בשרשרת, חוליה שקפצה בחציה לתוך ראשונה והקדימה סדר לסדר. עמד החוזה והסתכל בחוליה וראה את יעקב אבינו, כשהוא יושב לו בשלווה בארץ מגורי אביו ולומד תורה עם בניו.

לפתע נפסקה חולייתו של יעקב וקפץ זמנו של יוסף כנגדו. עמד הצעיר בכתונת הפסים כשהוא ממשמש בעיניו ומתקן בשערו ומשנה את הסדר, מכניס את חולייתו באמצע ומעביר את הפרשה לארץ אחרת, לגלות מצרים.

הסתכל החוזה בשתי הבליטות שקפצו באמצע וראה שדומות הן במראיהן, במידה ובמראה ותמה לקשר שביניהם. עד שהוא תמה, ראה את הסופרים שעמדו ליד החוליות, כשהם רושמים את המתהווה והבין כנראה לסוד ולא טרח יותר. סבר וקיבל.

ויחשוב הזקן גם אנו הבינונו את הרמז ויסתכל בנו בעיניים קורנות. וכשראה שעדיין לא עמדנו על סוד דבריו, הוריד את עיניו בתוגה ויחריש.

שאלנו לזקן: ומה רשמו הסופרים? ומה קיבל החוזה?

המשיך הזקן, ואמר: מאותו הזמן, בברית בין הבתרים, בו גילה הקב"ה לאברהם אבינו על דבר גלות מצרים- נמנעו האבות מלרדת מצרים, שמא יעלה בידם לבטל את הגזרה. הייתה לו לאברהם אבינו דרך הצלה משלו. יצחק הסתגר בארץ ואף פעם לא יצא ממנה, אפילו בימי רעב. חשש והתרחק מסכנה כל שהיא. גם יעקב אבינו התאמץ להישאר בגבולות הארץ ונזהר היה בדרכים שהובילו למצרים, שלא ייסחב חלילה וייכנס לגלות. התבוששה הגזירה לבוא. אולם את הנאמר אין להשיב. הגזירה הייתה שרירה וקיימת. בינתיים קפץ הזמן והגיעה שעת גלות ורצו כבר להוריד את יעקב אבינו למצרים בשלשלאות של ברזל. אמר הקב"ה: בני בכורי הוא ואני מוריד אותו בביזיון ? הריני מושך בנו לפניו והוא ירד אחריו בעל כורחו, בחבלי אהבה. משל לפרה שהיו מושכין אותה למקולין ולא הייתה נמשכת, מה עשו? משכו בנה והייתה מהלכת בעל כורחה.

שמח יעקב לראות את יוסף, והצטער על שנתפס לגלות והיה מיצר ודואב ומצטער על בנו הצעיר, שגרם לו גלות ולא נתפייס, עד שהבטיח לו יוסף ונשבע לו להשיבו בעצמו חזרה לארץ מגורי אביו. ולא עוד, אלא שקיבל על זרעו בעתיד להתחיל בשיבה מן הגלות באותה הדרך שהובילה לגלות:

מן הבנים אל האבות, בסוד קפיצת החוליות.

וקיים יוסף את ההבטחה. עוד בימי גלות מצרים הקדימו בניו לצאת ובני אפרים מרדו במצרים לפני העת ונעו ונדו במדבריות. ועליהם קוראת השכינה: "הבן יקיר לי אפרים... זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". אך עיקרה של ההבטחה נתקיימה בימינו. קפץ הזמן כנגד והקדימו הצעירים לבוא. ובגלל בנים יושעו אבות. וזהו עדות לישראל על הגאולה ועל התמורה. ועל זה רמז משה רבינו: "בנערנו ובזקננו נלך".