האשל בבאר שבע

"כי האדם – עץ השדה"...(דברים כ יט)

כשיצר אלקים את האילנות, הזדקפו כלפי מרום הרימו את ענפיהם, התעוררו ואמרו שירה, כי לא חסר להם דבר: מים מלמעלה ואדמה מלמטה והם גדלים מעצמם, לא היה להם על מה להתאונן, בריות מאושרות היו. אולם כשנוצר האדם, והתחיל להתנועע ולהתהלך בגן ולהתפאר בזאת, התקנאו בו האילנות, רצו העצים ללכת בדרכיו, להתנועע ולהתהלך כמוהו והרגישו שהם קשורים למקומם וכבולים לאדמה. נתברר להם שהשורשיהם שהעמיקו לחדור לאדמה לינוק את לשדה נהפכו לחבלים הקושרים אותם לאדמה ואינם נותנים להם להטלטל. ואז נעכרה עליהם רוחם, התחילו לקנא בבן-האדם המתהלך בכל מקום שלבו חפץ, ובאו בטענה לפני בוראם ויוצרם: "על מה הפליתנו לרעה? למה קשרת אותנו, את העצים הגבוהים הרמים לאדמה, ואת האדם הקטן והבריות הזוחלות השארת חופשיים?"

מה עשו בשמים? הלכו ורמזו לאברהם אבינו לנטוע אשל בבאר-שבע ליד הפונדק שהקים בשביל עוברי דרכים לקיים בהם מצוות הכנסת אורחים. נטע אברהם את האשל והוא גדל במהרה ועלה מעלה, וענפיו השתרגו לכל הצדדים.

ואברהם ישב ליד האשל והסתכל למרחקים על חולדות הנגב הנעות בשדות ועקב אחרי העוברים בדרך להזמינם לפונדקו. והנה מרחוק מדרך מצרים מתקרבת שיירת גמלים. ואברהם רץ לקראתם ומזמינם אליו. בשיירה היה איש זקן עם שלש נשיו וחמשת ילדיו. אברהם ארח אותו מתחת לאשל – בצל האילנות, הביא לו מים לרחוץ את ידיו ורגליו, ולחם לסעוד את לבו. לאחר שההילך נח, ישב אצלו אברהם והנה הכיר בו אברהם שכבר היה אצלו פעם לפני שנים רבות, ואז בא מהצפון והיה צעיר ורב חיל. שמח אברהם למקרה ושאל לשלומו, אולם ההילך היה מדוכא, נאנח מעומק לבו, והתאונן על טרדות הדרך והנדידה המתישה את הכוחות. קילל את היום בו עזב את מקומו והלך לנדוד למרחקים.

"מה קרה לך?" שאל אברהם "ומפני מה יצאת ממקומך? ומדוע אתה חוזר? ההילך התחמק מתשובה, אולם אברהם הפציר בו. "דאגה בלב איש ישיחנה".

קינאתי בשכני – אמר ההילך – עני היה שכני, לא היו לו מחיה ומזון לסעודה אחת. ויצא למרחקים לחפש מזונו. הלך והצליח. ספרו עליו שמצא במצרים אוצרות יקרים. קינאתי בו ויצאתי גם אני לחפש אחרי האוצרות ולהתעשר כמוהו והנה אני נע ונד מארץ לארץ, מזדקן והולך ומתעייף, ואת האוצרות טרם מצאתי. כשהגעתי בדרכי לארץ מצרים פגשתי בהילך שיצא ממצרים לארם-נהריים לחפש עושר ואוצרות. התפלאתי על מעשיו, שיוצא הוא ממצרים לארם. והוא ענה לי שמעירו יצא אדם לארם ומספרים שהתעשר שם ויש לו מקנה רב. הרהרתי: ממצרים לארם, ומארם למצרים – יוצאים לחפש את האוצרות, אך לשווא. כי העושר נמצא במקום בו נמצא האדם. ועכשיו חוזר אני למקומי – לנוח. ואני מתפלל לאלקים שישמרני בדרך וינחני למקומי בשלום.

"צדקת" אמר אברהם. "האדם דומה לעץ השדה ועושרו במקומו – בשרשים שמכה באדמה. שמעת בודאי על קין שהרג את הבל אחיו ואז נגזרה עליו גזרה להיות נע ונד בארץ, כעלה נידף אשר תדחפנו רוח לכפר על חטאיו. הנדידה היא עונש וקללה, והאדם ראוי לו שיבקש מאלקים להיות כעץ שתול על פלגי מיים. ואלקי השמים יהיה בעזרתך וישמרך בדרכך".

כששמעו העצים את השיחה שבין אברהם לאורחו, הודו ליוצרם ואמרו את המזמור של דוד שהוא המזמור הראשון לכל שירה, המדבר על אשרו של האדם.

"והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר עלהו לא יבול..."