שער הדמעות
המוני ישראל עלו להר ציון והגיעו לראש הפיסגה, למקום בו עמד ארון ה', שהובא על ידי דוד מקרית יערים. אע'פ שטרם הוקם בית ה', והארון עמד באוהל ארעי - הנהיג המלך דוד את העליה, והוא הלך בראשה. הוא ביקש בזה להדגיש את חשיבותה של ירושלים כעיר הראשית, המרכזת את כל העם ומחברת אותו לגוף אחד – "כעיר שחוברה לה יחדו", ואת חשיבותם של הארון וספר התורה אשר בו, כי לא הבית עיקר, אלא הארון והלוחות שבתוכו - תורת ה'.
מכל קצות הארץ באו לכבוד החג, מחברון ומבאר שבע, מגזר והשומרון, מהשפלה והגליל, כולם באו בשירה ובזמרה, כשסלסלי הביכורים על כתפיהם. כולם צעדו בסך, תהלוכה גדולה והמונית ובראשה דוד המלך, כשהוא מפזז ומכרכר בכל כוחו ועוזו, שר שירי רועים. המלך התרועע עם המוני העם ושר יחד אתם, ואף רקד אתם אחוזי זרוע, כשהמוני העם הריעו למלכם על שהתרועע אתם. מיכל ובני משפחתה, שהתחנכו בבית המלכות של שאול הסתכלו בו בחרדה: מה עושה המלך ? ומיכל אשתו אף בזה לו בליבה, אבל המלך דוד לא שם לב למבט עיניה הלעגני, כי קשור היה המלך להמוני בית ישראל .
בתוך התהלוכה היתה אשה זקנה מחברון. אלמנה היתה, ואנשי בליעל הציקו לה.
פעם עלתה לירושלים להתאונן לפני המלך ולבקש את עזרתו. היא לא היתה יכולה לגשת למלך, כי לא אפשרו לה, ואמרו לה למסור את תלונותיה לממונה על התלונות, אחד ממשרתי המלך, היושב בחדר סגור ומסוגר, ליד השער. ניגשה אליו האלמנה ודיברה אתו דרך חלון צר. את פניו לא ראתה, ורק את קולו שמעה. הוא דיבר אליה דרך החלון כשראשו עטוף בטלית והיא סיפרה לו הכל דרך החלון. הוא לא יצא החוצה והיא לא נכנסה לחדר, כי החדר היה סגור. האיש עודד אותה והבטיח להעביר את תלונותיה, צערה ודאגתה למלך עצמו ולדבר עליה טוב לפני המלך. הבטיח - וסגר את החלון.
ואולם האשה נשארה עומדת במקומה, כי שכחה לציין פרט חשוב, שבביתה ששה ילדים רעבים וחולים. חיכתה עד שייצא האיש מהשער, תספר לו ותתחנן לפניו. רק לפנות ערב נפתחה דלת החדר, והיא ראתה את המשרת כשהוא מתלבש ויוצא. ויהי כאשר ראה המשרת שהאשה מביטה בו נבהל, התעטף מהר, ועטף גם את ראשו ופניו, ונחפז ללכת.
האשה רצה לעכבו ולדבר אתו, אבל הוא מיהר ללכת, והבטיח לה שהוא כבר יעביר את ענייניה לפני המלך והוא מקווה שהכל יסתדר בכי טוב, בצדק ובחסד.
וכן היה. כעבור ימים אחדים הופיעו שליחי המלך בחברון, חקרו את ענייני האלמנה ויוציאו את משפטה לאור ויצילוה מידי עושקיה. מאז ידעו כולם שהמלך דוד עושה צדקה ומשפט בעמו ועומד לימין נדכאים, יתום ואלמנה.
כשהגיע החג עלתה הזקנה לירושלים כדי להודות למלך דוד על הטובות שעשה לה, אבל אף פעם לא נתבו לה לגשת למלך. ויהי כאשר שמעה שהמלך מכרכר ורוקד במעגל יחד עם המוני העם, נדחקה ועלתה לראש הגבעה לגשת אל המלך להודו ת לו, ותשאל את העומדים לידה: איפה המלך ? ויאמרו לה: הלא זה, הרוקד בין שני האנשים האלה, זהו המלך. ותצעק צעקה גדולה: זה לא המלך, זה רמאי, אחד ממשרתיו, שהתלבש בלבוש מלכות, ומי יודע אם לא הרג את המלך והתלבש בלבושו. צעקתה הפרועה של הזקנה עוררה רעש וחרדה, כולם שאלו: מי זאת הצועקת, מעליבה את המלך ומוציאה עליו דיבה ולעז ?
כולם הביטו עליה ברוגז ובכעס, ואף חשדו בה שנשלחה על ידי מתנגדי המלך להשמיץ אותו, ולהשפיל את כבודו, ויתפסוה ויושיבוה בכלא לחקרה, לדרוש ולדעת מי הם שולחיה.
הזקנה עמדה כל זמן החקירה בשלה: היא איננה שליח של מישהו, והיא יודעת בבירור שאין זה המלך אלא אחד ממשרתיו הקטנים, ואף נשבעה שבועת אמת שראתה אותו רושם בחדר התלונות, ובכתה על שאין מאמינים לה.
השופטים, שהטיבו להכיר את המלך הגיעו למסקנה, שאמנם האשה נשלחה ע"י אויבי המלך. על כן שפטו אותה למאסר, ציוו להחרים את כל שדותיה ורכושה, ואף הביאו את פסק הדין לפני המלך לאשרו ולחתום אותו בחותמת המלך, כדת וכדין.
ויהי כאשר ראה המלך את העניין שמח, פניו קרבו ממש, ויברך את ה' על אשר הביא לפניו את המקרה הזה למען יוכל להציל את הזקנה. ויצוו מיד להוציאה לחופשי, להחזיר לה את כל שדותיה ורכושה שהחרימו, וגם להעניק לה מתנות מבית המלך.
זקני העם תמהו וחשבו שהמלך עושה זאת רק מתוך רחמנות, שהוא מרחם על הזקנה, ויאמרו למלך: הלא במעשים כאלה אתה פוגע באימת המלך, שהרי מלך שמחל על כבודו כבודו אינו מחול, שכן כשאין אימה אין שלטון. הזקנה שיקרה, השמיצה והוציאה לעז על המלך ואיך נמחל לה ? ויאמר המלך: הזקנה לא שיקרה, דבריה נכונים. וישאלו הזקנים: מה פירוש דבריה נכונים, אנו יודעים שהם שקר.
ויספר להם המלך: פעם באו ידידי מחברון וסיפרו לי שהשרים שודדים ופושטים עורם של העניים, וכשהם באים לבית המלכות להתאונן אינם נענים ואינם נעזרים. חקרתי ודרשתי את הדבר, ומצאתי שהתלונות אמנם רשומות בספרים, אבל הן עוברות מפקיד לפקיד, כל אחד חוקר ומעביר לחברו לחקירה, והעניינים אף פעם לא מגיעים אלי, שאוכל להוציא משפט צדק. הצטערתי מאד על סבלם של בני עמי. יום אחד שלחתי את השומר על התלונות מחדרו, התעטפתי בצעיף שלו, שלא יכירו אותי, וישבתי במקומו בשער הדמעות. לא רציתי שיראו ויכירו אותי. ישבתי מאחורי החלון, קיבל תי את התלונות, שמעתי
בקשב רב את דברי המתלוננים והעברתים מיד לממונה, עם חתימת המלך, כדי שלא תתגלגלנה התלונות מאחד לשני, מחודש לחודש,... מאז המצב שופר והוטב, ואני ממשיך לשבת ליד שער התלונות, מקבלן ומעבירן בעצמי לממונים על כך, ואני אינני אלא השוער המלכותי. איש לא ראה אותי במעשה זה, רק הזקנה הזאת, בדרך מקרה, והיא גילתה את סודי.
ויבקש דוד המלך את הזקנים לבלתי גלות את סודו, והמשיך לשבת ליד שער התלונות, הנקרא בפי העם בשם "שער הדמעות".
כשנפטר דוד המלך עליו השלום ועלה למרומים, הושיבו אותו על כסא בהיכל, אך דוד ביקש להושיבו בחדר סגור ליד שער הדמעות, ויעשו את מבוקשו, ויושיבוהו ליד שער הדמעות. רצונו של האדם הוא כבודו. שם הוא יושב, שומע את התחנונים והבקשות, משתתף בצערם של הנדכאים והמסכנים ומעביר את תפילתם ליושב במרומים.
הספור שהיה סוד כמוס בחיי דוד המלך התפרסם ברבים אחרי פטירתו, ומאז כולם
עולים אליו בבקשה ובתחינה להעביר את משאלותי הם, ותפילתם לבעל הרחמים.