שירתו של הלוי

הממונה נהג להזמין כל בעל תפילה, חזן, זמר, כנר, וכל מי שעסק בשירה - להר ציון להתפלל לפני קברו של דוד המלך, לשפוך לפניו שיחו ורגשותיו.

ופעם סיפר לו אחד המלחינים: שירה אחת געשה בלבי במשך שנים ולא יכולתי להביעה, היתה סגורה בפנים עד שעליתי להר ציון ועמדתי דומם ליד נעים זמירות ישראל, ואז, נפתח לבי לרווחה והשירה התפרצה בחוזקה. וביקש מהממונה שיסביר לו את התופעה המוזרה הזאת. ענה לו הממונה:

זהו דוד מלכנו, המשורר האלקי שפתח את סגור לבך. בשרביט כינורו, "פתח בכינור חידתך". וסיפר לו מעשה בשירתו של הלוי.

כינורו של דוד התחדש אמנם בזמננו, אולם רבים כמהו לו מקודם ועשו מאמצים לחדשו ואחד מהם אף זכה לנגוע בכינור, אלא שהקדים את השעה, ונפל חלל בתוך חללו של הכינור כשמיתריו בידו, היה זה הלוי.

כשעלו שלהבות האש מהמקדש ונסתם הגולל, יצאו הלויים בבהלה וחרדה, קרעו בגדיהם, חלצו נעליהם, והניחו את הכינורות על כתפיהם והלכו נוגים, שבורים ומדוכאים לגולה, ביחד עם משפחותיהם וטפם. הלכו, הלכו למרחקים ולא נחו בשום מקום.

ובמקומות שעברו, דרשו מהם המנצחים לשיר להם משירי ציון - אולם הלב השתתק, הכינורות נאלמו ולא יכלו להוציא אף נימה אחת, וענו להם בקול נוגה ועצוב: איך נשיר שיר ה' על אדמת נכר ? השתתקה השירה ונדמה.

ומשפחה אחת מהמשפחות המיוחסות של הלויים, שעמדו בשירה על הדוכן - גלתה ממקום למקום, עד שהגיעה לטולידו שבספרד, ושם נולד להם בן, יהודה, בן יחיד לאביו,

ר' שמואל הקשטליני. השירה המתה בלב הילד ורוחה פעמה בכל אבריו וכך הפך למשורר, והזקנים ששמרו בלבם את זכר שירת הלויים במקדש, הכירו בשירתו את המיית הלויים וקראו לו בשם "הלוי", יהודה הלוי, וכך נשאר שמו עד היום, הלוי.

רעדה אחזה את הזקנים שבדור, שיר ה' על אדמת נכר ? וקיוו לגאולה, ואף יהודה רעד בתוכו, לבו המה מרוב שירה, והשירה התפרצה מגרונו, אבל לא את הכל הביע, רק חלק קטן ממה שהיה בתוכו, בנפשו פנימה, רק חלק מהשירים בלבד, והשאר - נשאר סתום וגנוז.

ידע המשורר וידעו כולם - מדוע נשארה השירה סתומה, בגלל אדמת ספרד הנכרית, איך נשיר שיר ה' על אדמת נכר ? נשארה השירה בלב ולא יצאה לאור העולם. ואז החליט הנ?שורר לעזוב את ספרד ולעלות לירושלים, לחונן עפרה ולהשתפך בשיח נפשו באדמת ה'. נפרד מכל מחמדיו ויצא באניה למקום חפצו ובכל הדרך המה לבו להמיית הגלים שהמו משירת נפשו - שירת הלויים.

חודשים רבים התטלטל בלב הים ולבו מלא בתוכו, תהומות בלבו כתהומות הים. עבר את מצרים, התעכב בה זמן מה, ועלה לירושלים, ומשהגיע לירושלים, מיהר להר ציון ואז הוריד את כינורו מעל כתפיו ותפסו בידיו הרועדות, עמד למרגלות ההר וניגן כלפי מעלה את שירתו.

"ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך"...

והכינור התעורר והמה כמו הלב בתוכו, השירה התפרצה בכל עוזה והמיית השירה עוררה רעש בעולם. האם כבר הגיע הקץ וחזרו הכינורות ?

אולם טרם הוכשר הדור, הקץ עדיין לא הגיע, השירה התעוררה לפני הזמן, הלוי בא לפני שנקרא ולפני שהועמד הדוכן על מקומו.

ימים נשאר הלוי עומד למרגלות ההר - לא היה מקום לאן לעלות ולעמוד בשירה. טרם הגיע הזמן, וכך עמד ושר עד שעבר ערבי אחד אשר שמע את השירה והבין את תוכנה ונרתע בתוכו, עבר עליו עם גמלו ודרסו במקום.

אולם, שירתו עדין הומה בהר, והעוברים בהר בלילות, הקשיבו לשירתו של הלוי וציפו ליום שוב הלויים.