ריקוד בקומה כפופה

באותו יום טוב של שמחת תורה היינו עורכים הקפות בהר ציון, רוקדים ושמחים כדת היום. ר' מנדל שהיה מניצולי המחנות עלה ובא להר למשך כל החגים כדי למלא את החסר. אמירה היתה שגורה בפיו של ר' מנדל, מה שהחסירו שם יש להשלים כאן. עד שהללו רוקדים בספרים שבידיהם קפץ ר' מנדל ובא לחדרם של גווילים, הוציא משם כמה יריעות שניצלו מידיהם הטמאות של עכו"ם הנאצים, רץ ובא בין הציבור כשגווילים חבוקים לליבו והיה רוקד בהתלהבות עצומה. אלא שמשונה היה ריקודו של מנדל מריקודם של אחרים. ראשו רכון לו כלפי מטה ורגליו משתרבבות באויר כלפי מעלה וכך, בקומה כפופה ורגלים זקורות בזו אחר זו, היה ר' מנדל רוקד שעה ארוכה וחובק את הגווילים ללוח לבו. פעם בפעם היה מליט פניו בכפיו, מזדקף כלשהו וחוזר וגוחן מיד.

כשביקשו בני החבורה לאחר מכן בשעת סעודת יום טוב שיאמר להם טעמו של דבר פתח ר' מנדל ואמר:

בימי צרות ראשונות שנשתכחו בעטיין של אחרונות עדיין היו יהודים מתכנסים לתפילה, ובשמחת תורה היו באים לבית הכנסת שבגיטו ועושים הקפות. ואותו יום טוב של שמחת תורה היו באים לבית הכנסת שבגיטו ועושים הקפות. ובאותו יום-טוב התכנסנו חבורת חסידים מאנ"ש לבית התפילה של ר' שלמה להקפות. ולא היה שם אלא ספר תורה אחד ועשינו בו הקפות. מעשה שטן נכנס בליבם של רשעים לעשות אקציה דווקא בעיצומו של חג. פשטו ובאו פלוגות שלימות על הגיטו והלקו וירו בכל מי שנתאווה לבם הטמא לירות. אותנו מצאו בחדרו של ר' שלמה וספר תורה בידינו. בשעת הקפות כשפרצו לבית וראו ספר תורה בידיהם של יהודים התמלא לבם כעס וחימה עד להשחית. מיד התמלא הבית מלקותיהם של מגלבים וגניחותיהם של לוקים. משפקע מעט כעסם הראשון קפץ המפקד ומשך בחזקה את ספר התורה שביד בעל ההקפה, השמיט שני קצותיו מזה ומזה לקרקע והתחיל מקרעו יריעות יריעות. בשעת מעשה לא פסק פיו הטמא לגדף ולחרף מערכות אלקים חיים. בתוך כך צף ועלה בליבו של אחד החיילים רעיון להתעלל בהם ביהודים מעשה צעצועים, שפי"ל בלשונם של טמאים.

הניחו להם – קרא לחבריו– ונעשה כאן מחזה לראווה כאשר לא ראו אבותיהם ואבותינו.

מיד הגביה את היריעות מן הקרקע, חילקו כמה וכמה לכל אחד ואחד מאתנו וציוונו לרקוד. בתוך כך העמיד שתי שורות של חיילים ומקלות ומגלבים בידיהם. הרוקדים נצטוו לעבור בריקוד בין שתי השורות. איני צריך לומר שמכות אכזריות ניתכו עלינו שעה שעברנו תוך כדי ריקוד בין השורות. עור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו. מקרא הוא באיוב ופירושו למדנו באותו יום טוב של שמחת תורה. שעה שסכנה באה לו לאדם באחד מאבריו שהנשמה תלויה בהם הריהו מעמיד כנגדו איבר אחר, שאין החיות תלויה בו כל כך ושאין יסוריו ומכאוביו מופלגים ובלבד שהציל אותו איבר שהנשמה תלויה בו ושמכאוביו מופלגים. וכך היינו עושים ריקוד בין שורות הרוצחים: ראשינו רכונים כלפי מטה וגבינו כפופים וידינו מליטות את הצדעים והקודקוד. מוטב שיכנס השוט בהן ואל יכנס בקדקוד.

הרשעים צחקו מלוא הפה והנאתם היתה נראית לעין, משמע , שהריקוד עלה יפה.

כשיצאו הסרדיוטות נשארנו בחדר לבדינו. מוכים ודווים ושותתים דם, היה ר' שלמה הראשון שהזדקף מתוך יסורים והחווה לנו באצבעו להמשיך ולרקוד כדרך שרקדנו לפני הרשעים. כששבה רוחו קצת יותר, הוסיף ר' שלמה ואמר, ריקוד זה בקומה כפופה אם גרם להם לרשעים הנאה על אחת כמה וכמה שגרם נחת רוח לפני המקום ב"ה שראה ממכון קדשו עד היכן מגעת מסירות נפשם של בני אברהם, יצחק ויעקב. ולפום צערא אגרא.

לשנה אחרת, כשעדיין היה הגיטו קיים, התקין ר' שלמה שנרקוד בשעת הקפה אחת בשמחת תורה בקומה כפופה. וכך אמר ר' שלמה: אילולי היו רשעים יודעים כמה נחת רוח גרמו אשתקד לפני המקום מובטחני שהיו מושכים ידיהם מן העסק מלכתחילה. עכשיו שעשו מה שעשו מצוה עלינו להרבות שבחו של הקב"ה ולרקוד בריקוד שנתקדש שמו יתברך עליו. סמך רבי שלמה דוד, כהנא רבא, את ידיו על ריקודו של ר' מנדל, ונתקבל הריקוד בהר ציון.