קריאת השם
בשמחת תורה בשנה חמישית למדינת ישראל היו בין העולים להר ציון חבורת נערים מבני עליית הנוער. מתוך שמכבדים את כל הבאים, גדול וקטן, בעליה לתורה בשמחת תורה הגיע גם תורו של אחד הנערים הללו, ביישן ומסתגר, לעלות לתורה. שאל אותו הממונה לשמו ולשם אביו. השיב הלה כביישן, שם אבי איני יודע, ושמי מילי זה שם פולני, אמר לו הממונה וכשנער מישראל עולה לתורה הריהו עולה בשם העברי בשפת הקודש ולא בשמות לועזים. שמא מאיר שמך, שכן נוהגים לשנות מאיר בלשון פולנית וקורין אותו מילעק. לא, השיב הנער. שמי מילי ולא מילעק ושם אחר שלי איני יודע. ומה שם משפחתך? הוסיף ושאל הממונה. שם משפחתי, השיב הנער, פלצ'ניק. מילא, נער בין הנערים אין לו שם אחר אלא מילי, יעלה לתורה במילי. ועדיין לא ראה הממונה כל מאומה בכל העניין כולו. שכן משכיחות טרדות הזמן דברים רבים מלבו של הממונה. עלה הנער לתורה וכשהגיע הקורא לפסוק ולאשר אמר ברוך מבנים אשר, התמלאו עיניו של הנער דמעות והוא פרץ ובכה והתייפח בקול.
באותה שעה עבר רעד בלבו של הממונה. בבת-ראש ניגש הממונה על בהונות רגליו לחדרו, העיף עין על רשימותיו בפנקס וחזר לבית הכנסת נפעם וחיוור כסיד ההיכל.
החווה לאותו נער באצבעו והכניסו לחדר שמן הצד. להווי ידוע לך, אמר לו הממונה לאחר שהכניסו בראשי פרקים של רשימות הפנקס, שבדעת אביך הקדוש הי"ד עלה לקרוא שמך בישראל ברוך. ברוך בר' אשר. שא שמך זה מכאן ואילך בגאון והקימות נחלה על שם שני מתים שמסרו נפשם על קדושת השם.
לאחר שהעירו רופאים את הנער מעלפונו פקח את עיניו ואמר: וכדאי היה לי. שכן אין שם נקרא על תינוק בישראל אלא מתוך יסורים. מכאן ואילך אדע: ברוך בר' אשר.