סמלם של דוד ושלמה
דוד המלך רדף פעם אחרי צבי, נמשך אחריו ותעה בדרכו וכך הגיע לפלשתים ונפל בידי אויביו, בידי ישבי אחיו של גליית ואנשיו. ישבי ואנשיו תפסוהו, כפתוהו כבשוהו והניחוהו תחת קורת בית הבד ושכבו עליה. נעשה לו נס לדוד ושקעה לו האדמה תחתיו, וכך לא נרמס ונשאר בחיים. אולם גדולים היו כאביו וגדול היה צערו, וחייו תלויים לו מנגד.
אותו היום, ערב שבת היה ואבישי בן צרויה, משרי דוד המלך, הלך לנהר להתרחץ, ר אה בנהר כתמי דם והשתומם על המראה. דם זה של מי הוא ? מי בסכנה ? ועד שהוא הסתכל באה יונה וטרפה לפניו. הרחיק את היונה והיא חזרה וטרפה לפניו, וכך חזר הדבר ונשנה מספר פעמים. אמר אבישי בלבו, כנסת ישראל נמשלה ליונה, שנאמר "כנפי יונה נחפה בכסף", מכאן שדוד מלך ישראל שרוי בסכנה. בא לביתו של דוד ולא מצאו, שלח לכל המקומות האפשריים ולא מצאו ומבית המלך ענו לו, שדוד יצא בבוקר וטרם שב. התחילו מחפשים אותו ולא מצאוהו. אמרו לו לעלות על סוסו של המלך, והסוס יריח את מקום המצאו, עלה על סוסו של המלך ומיד קפצה לו הארץ כנגדו, והיה הסוס רץ ורץ, עד
שהגיע למקום הפלשתים - והציל את המלך.
זכר המלך דוד את היונה והכניסה לארמונו והיא גם הוכנסה לכסא המלוכה של שלמה המלך.
יונה של זהב היתה צמודה לכסאו והיא היתה יורדת מן העמוד ופותחת את ארון הקודש ולוקחת ספר תורה ונותנת לידו של המלך, לקיים מה שנאמר "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". ויונה זו אינה אלא משל לישראל כולו, המוסר את התורה למלך הנאמן מבית דוד, משיח ישראל, לשמור עליה ולקיימה בתוך חיי העם לעולם ועד.
נאמנותה של היונה למלכות ישראל הנאמנה ולהר ציון, בולטת בסיפור המעניין, שקרה בימי הורדוס האדומי, שהשמיד את בית החשמונאים וישב על כסא המלכות.
כטוב לבו של הורדוס, ערך חגיגה גדולה בהר-ציון וזימן לחגיגה שש עשרה שורות של יונים כרוחב מיל, על פני כל ההר ומסביב לו. וכשעבר בין שורות היונים בלבושו המבריק והכתר על ראשו, צפצפו כנגדו כפי שלימדן, קירי, קירי, אדוננו, אדוננו. היתה שם יונה אחת, מהיונים שבהר-ציון, עקמה פניה וציפצפה כנגדו, כיר, כירי, עבד, עבד. כעס הורדוס, לקחה ושחטה.
ומעשה היה ועלה עולה רגל להר-ציון וכשראה את היונים, מצאו חן בעיניו, חיבקן ללבו וביקש מהממונה להרשות לו להצטלם אתן. היסס הממונה בגלל המתרעמים, אמר לו עולה הרגל: מה אתה מהסס, הרי אני שעליתי למצפה-הבית מול הכותל המערבי דומה הייתי ליונה - המקננת ליד הכותל המערבי. כלפי אמרו חז"ל, מה יונה זו נאה בהילוכה, כך ישראל נאים בהילוכם, כשהם עולים לפעמי רגלים - ומה יונה זו אפילו אדם נוטל את גוזליה מתחתיה אינה זונחת את שובכה, כך ישראל אע'פ שחרב בית המקדש, עולים לשם.
הרשה לו הממונה להצטלם עם היונים, ובעת מעשה התיישבו היונים על כתפיו, הגביהו עוף וחזרו אליו, כשהן טופחות באגפיהן. כשסיימו להצטלם והתמונה עלתה יפה, הודה עולה הרגל לממונה. שאל אותו הממונה, האם שמע את ציפצוף היונה. ענה לו: לא. והוסיף לשאול מה היה הציפצוף ? אמר לו הממונה: היונה כמו הצבי, אינה מוצאת מנוח במקום זר והיא הולכת וחוזרת.
וכסמל מזכירה לכל אחד מישראל - שעליו להחרד "וחרדו כציפור ממצרים וכיונה מארץ אשור" להחרד ולחזור במוקדם.