סוכתו של ר' אהרל'ה

בליל יום טוב ראשון של סוכות הסבנו אל השולחן בסוכתו של הר ציון. עמנו הסב ר' מנדל מזאקרוצ'ים. בין תבשיל לתבשיל פתח ר' מנדל ואמר:

מי שלא ראה חביבותה של מצות סוכה על ר' אהר'לה לא ראה חיבת מצוה ולא מסירות נפש על מצוה מימיו. וגופא של עובדה כך היה. לילה שלפני ערב סוכות תש"ג פשטה שמועה בדוקה במחנה, שבסוכות עושים סלקציה. כלומר מעמידים את האסירים של כך וכך גושים של צריפים בשורה וראש התליינים, האנס ימ"ש, עובר לפניהם ובודק כל אחד ואחד מהם במבט עין. מי שנראה בעיניו בריא ושלם לימין, כלומר, לחיים של עינויים, רעב, ועבודת פרך. מי שנראה בעיניו כלוקה בבריאותו לשמאל, היינו למיתה בשריפה בתוך הכבשן. ולא כאן המקום ולא זו השעה להאריך בדיבורים מה משמעות סלקציה בלבותיהם של יושבי המחנות. דייני שאומר לכם, שאף על פי שהיו לבותיהם של יושבי המחנות גסים בצרותיהם ולא מעטים היו מתפללים למיתתם שתוציאם לחירות מעבדות ועינויים שאין כוחו של אדם לספר ולתאר, עדיין נפשו של אדם נפש חיה, ובשעה שמלאך המוות מטפח בכנפיו בתוך ד' אמות שלה, נשמתה מפרפרת ומפרכסת ומתפללת לפתח של הצלה. הרי שהכל שרויים בדאגה ובאימת מוות. כשלעצמי לבי לא ניבא לי רעות לאותה סלקציה, כיוון שהייתי יפה מראה בלשונם של אנשי המחנה, כלומר, בעל קלסתר פנים של אדם בריא, בטחתי בריבון העולמים שיצילני מכף הרשעים. אבל דאגתי לשלומו של ר' אהר'לה. כל כולו לא נשתייר הימנו אלא כגרוגרת דר' צדוק. צדיק זה לא היה מקיים נפשו אלא בקליפות של בולבוסים ואפילו מאותן נובלות של מרקים, שהיו מחלקים לעתים במחנה, הוא היה מזיר עצמו, משום תבשילי עכו"ם. משיתן התליין עיניו בקלסתר פניו של ר' אהר'לה, שוב אין ספק מה דינו. והייתי מיצר מאוד. עד שאני יושב באותו לילה בצריף שלי ודואג ומיצר, נפתחה הדלת ולתוך אפלולית הצריף נכנס ר' אהר'לה והוא כולו מיצר ודואב. הבינותי שיודע הוא מה שעומד להתרחש והוא שרוי בדאגה ולבו נשבר עליו. רציתי לעודדו ולחזק את רוחו והתחלתי באמרות המקובלות, אולם טעיתי בו בר' אהר'לה. דאגתו היתה נתונה למשהו אחר, דאגתו היתה נתונה לחג הסוכות, לסוכה ולד' מינים ולא חשב על עצמו כלל וכלל. חיפש עצות איך לקיים מצות סוכה ובא להתייעץ איתי בעניין זה.

כשר' אהר'לה דיבר איתי על הסוכה והאתרוג עמדו דמעות בעיני. הסתכלתי בו ברחמים רבים והרהרתי על חייו, הסתכלתי עליו כעל נידון למוות ובכיתי בלבי לשמוע דאגתו.

אולם ר' אהר'לה לא שם לב למצבו, לא דאג לסלקציה. כל העת חשב אך ורק על הסוכה והאתרוג והצטער לקיים מצוה קלה זו. צער רב היה שפוך בגלל זה על פניו.

בליל החג שוב פגשתי בר' אהר'לה ופניו קרנו מאושר וגיל. הרגשתי שנשמתו צוהלת משמחה בתוכו . הוא אחזני בשתי ידיו ואמר לי בהתרגשות רבה, הודות לה' ר' מנדל, יש לי סוכה, ויש לי ד' מינים, הכל כמו שצריך להיות, הודות לה'. הסתכלתי בו בעיניים תוהות. היה לי הרושם שנטרפה עליו דעתו מרוב צער וחרדה. ור' אהר'לה העמיד אף הוא את שתי עיניו עלי והסתכל למרום פני כשלהבת אש ואור, והיה דומה כמלאך ה' צבאות. לא היה סיפק בידי לומר לו דבר וחצי דבר עד שפתח ואמר: אתה רואה מנדל את ענני העשן העולים מן הכבשן לשמים? סוכה היא זו. האם לא? סוכה העשויה ככבשן. וסופה כתחילתה. ותחילתה מה היתה? ענני הכבוד. ועתה נגזר עלינו לקיים מצוות סוכה בענני הכבשן. ונקיימנה מתוך שמחה של מצוה. זה רצונו יתברך. בשנים כתיקונן היינו עושים סוכה ויושבים בסוכה ומזמנים לתוכה אושפיזין עילאין, עכשיו בעקבתא דמשיחא, נגזר עלינו לישב בסוכתו של מארי דעלמא, ומזמנים אותנו כאושפיזין תתאין לסוכתו יתברך. ורצונו של מקום הוא שנקיים השנה "ושמחתם לפני ה' אלקיכם", פשוטו כמשמעו. לפני ה', למעלה.

ובשמחה! הוסיף ר' אהר'לה בעוז כשראה דמעות נושרות מעיני. בשמחה שלא מצות סוכה בלבד תהא בידינו מחר, אלא אף מצות ד' מינים. ד' מינים כיצד? בשעה שאדם מישראל נוטל ד' מינים הריהו מקרב כביכול את המקום אליו שכך אמרו רבותינו ז"ל במדרש ויקהל: הדר זה הקב"ה, שכתוב בו "הוד והדר לבשת". כפות תמרים זה הקב"ה – "צדיק כתמר יפרח" וענף עץ עבות זה הקב"ה דכתיב "והוא עומד בין הדסים" וערבי נחל זה הקב"ה דכתיב סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו.

זה סדרן של ד' מינים בשנים כתיקונן. בעקבתא דמשיחא הפוך הסדר אין אנו מקרבים את המקום אלינו אלא מקרבים את עצמנו למקום כביכול ואין הבדל בדבר. מה לי מהתם להכא מה לי מהכא להתם? בסופו של דבר מצוות ד' מינים בידנו.

למחר הריני מביא ד' מינים לפניו יתברך, ד' מינים ממש. שאמרו חז"ל: השדרה של אדם היא לולב, העין הדס, הפה ערבה והלב אתרוג. והרי זו מצווה כרוכה בתוך מצווה כמנהג יראים, ד' מינים בתוך סוכה.

אפשר, ר' מנדל, שמזמנים לו לאדם לקיים כל עצמותיו תאמרנה ה' מי כמוך, ולבו דואב וכולו שרוי בצער?

למחר עמדנו בשורה לסלקציה וכיוונתי עצמי לעמוד לימינו של ר' אהר'לה. עיניו יקדו כבלילה הקודם וכל האש הקדושה היתה נסוכה על פניו. שעה ארוכה עמד ולא פתח פיו. לבסוף, כשעדיין התליין מטפל ברחוקים מכאן, הסב ר' אהר'לה פניו ואמר בהמשך לשיחה של אמש כאילו לא חל הפסק בינתיים, אפשר שבעלי ההלכה ירצו לפסול לבי לאתרוג. שכן נשבר הלב, נקטם ראשו והוא מלא סדקים. אבל איני חושש להם. קבלה בידנו בשם ר' אהרון הגדול מקארלין, שאין לך בעולם דבר שלם כלב נשבר.

משכיוונו התליין ימ"ש לר' אהר'לה לצד שמאל ולבי מתפלץ מיסורים שמעתי, ושמעו כל העומדים בקרבתנו, את ר' אהר'לה אומר בקול רם ובדבקות גדולה ושמחתם לפני ה' אלקיכם!