סוד הורדים
בהר ציון נטעו גינת ורדים, כדי להזכיר לעולים להר את גינת הורדים שהיתה בירושלים בימי קדם, ושלפי המסורת לא פסקה לפרוח אף פעם בירושלים.
הממונה הזמין גנן מיוחד ועשה כמיטב יכולתו להצלחת המטעים. שתל ורדים מובחרים, גדולים ויפים מהמין המשובח ביותר. כעבור מספר חודשים גדלו הורדים, יפים היו ורבי עלים וציצים, אולם גדלו כשראשיהם מושפלים שלא כדרך הורדים. התפלא הגנן : למה לא יגדלו כמו כל הורדים כשראשיהם למעלה? חקר הגנן לסיבה ולא מצא. טיפל בהם פעם נוספת, ואולם הורדים לא שנו ארחם המוזר. הביא הגנן שרשים חדשים ושתלם מחדש וחיכה לתוצאות. כעבור מספר חודשים גדלו הורדים ושוב ראשיהם למטה. הגנן היה נבוך ומלא צער, ועזב את ההר. הוא לא רצה יותר לטפל בפרחי ההר.
כשנודע הדבר לממונה הזמינו אליו ואמר לו שלא יצטער על מעשה הורדים היות והאשמה אינה בו, אלא בסוד הורדים ואין כח שיוכל להועיל ולשנות ארחם של הורדים, וכך סיפר הממונה:
כל הבריות שבעולם יונקות את כח חיותם מהמקדש. כשנחרב המקדש, אמר הממונה, היה העולם שומם ולא ידעו הבריות מה לעשות. להתייחד עם המקדש, לחדול מלהיות כמותו, או להיפרד מהמקדש, ולהמשיך להתקיים בנפרד. השאלה הזאת נקרה בכל העולמות. בישראל רבו אז הפרושים אשר ציוו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, והיו כאלה שרצו לגזור עליהם שלא לשאת אשה ולהוליד בנים. ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו. נטפלו אליהם חכמי הדור וקבעו מנהגי צער ואבלות כדי להזכיר תמיד את מעשה החורבן וירושלים, ויחד עם זאת להמשיך לחיות כשנים קדמוניות שלפני החורבן.
שלא להתאבל כל עיקר – אי-אפשר, להת אבל יותר מדי – אי-אפשר, אלא כך אמרו החכמים: סד אדם ביתו בסיד ומשאיר בו דבר מועט. עושה אדם כל צרכי סעודה ומשאיר בה דבר מועט. בדומה לכך קרה עם העולם כולו. השמש והירח, לא רצו לצאת להאיר בעולם, הכריחום לצאת אלא שהרשו להם להקדר. זהו שאומר הכתוב "שמש וירח קדרו".
עם חורבן הבית גם האילנות העצים והנטיעות כולם התכסו באבל והפסיקו את קיומם, והארץ הפכה לשממה ממש, לדראון עולם, כמעט שחרבה לגמרי. תקנו עצה: חשבו על כל אחד ואחד וקבעו את מידת צערו ואבלו. כשהגיעו הדברים לגינת הורדים שבהר ציון ענו הורדים ואמרו: אנו נכנע לכם. נמשיך לגדול שלא תיפסק גינת הורדים מירושלים אלא שאת ראשנו נשפיל למטה כמו שכתוב "הסיר המצנפת הרים העטרה" בזמן שהמצנפת בראש הכהן גדול, העטרה מתרוממת בראשנו. נסתלקה המצנפת מראש הכהן גדול – נשפיל את העטרה מראשנו. ומאותו הזמן גדלים הורדים בהר וראשיהם שחים למטה. וגזרו על עטרות חתנים שלא להתקשט בהם לסימן אבלות על חורבן הבית.