סדר שני של ר' מנדל
ר' מנדל היה יושב בליל הסדר ומיסב לשולחנו של הממונה בהר ציון, ואומר הגדה של פסח. כיוון שהגיע לכתוב "וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה",ניכרה בו עגמת הנפש וככל שהוסיף לומר את ההגדה הוסיף עצבות, ולא עברה שעה מועטת עד שהתחילו עיניו זולגות דמעות גדולות ורותחות. אכל כזית מצה של מצווה בחפזון, וכיוון שבלע כזית מרור, רץ ובא למרתף השואה, ירד ומישמש את החפצים השונים הסדורים שם זכר לשואה. מחפץ לחפץ הגיע אל הכוס שהיא כוס של דמעות ומונחת אצל אפר הקדושים. כיוון שנפלו עיניו על הכוס ניטמטמו חושיו והתחיל מטיח ראשו בכותל כמי שיצא מדעתו ומירר בבכי. רצו אחריו הממונה וכמה מהמסובים.
ר' מנדל, שידלו הממונה, יום טוב היום ואין דברים הללו מותרים ביום טוב.
הסב ר' מנדל ראשו ונתן עיניו המפולבלות בממונה ואמר: מי שבא לכאן ולא היה שם, אסור לו להיכנס כאן ביום טוב.
חזר הממונה ואמר, ר' מנדל! אין זו מן המידה, שיום טוב היום. נעור ר' מנדל כמי שבא מעולם התוהו פקח עיניו לרווחה ואמר, אם כן נחזור לסעודה ונעשה סדר שני.
חזרו ר' מנדל והממונה וכל הרצים אחריהם לשולחן הסדר ונטלו ידיהם ל"שולחן ערוך". היו המסובים נותנים ידיהם בקערות שלפניהם ור' מנדל שלח ידו לנאד היין. מזג לו כוס גדולה ואמר, הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות כוס ראשון של ארבע כוסות, ובשתי גמיעות גדולות שרף ושלשל את היין לגרונו. וכן כוס שניה וכן כוס שלישית ורביעית. ועכשיו, אמר ר' מנדל, שסיימתי סדר שני של פסח מצווה לקיים "שולחן עורך". הסמיך עצמו לשולחן דרך היסב והתחיל אוכל. מששבה רוחו ונתיישבה דעתו, אמר להם למסובים, ודומה היה כמי שמדבר לעצמו: חייב אדם לקיים נדרו. כשהיינו שם וקידשנו את היום על ארבע נאדות של דמעות, אמרנו שאם נזכה ונצא לחירות, נוסיף ארבע כוסות. להשלים את החסר. כך הבטחנו לכביכול.
משנרגעה רוחו עמד ר' מנדל לספר את מעשה ההבטחה ולא עלה הדבר בידו. זכר את ההבטחה ושכח את המעשה.