נוצות הזמיר

פעם אחת בא לו אחד מבחורי ישראל, צנום וחיוור, אל הממונה וביקש להתייחד עמו בחדר, שכן דבר סתר לו לספר לממונה.

משנכנסו לחדר מיוחד הוציא הבחור החיוור מכיסו בזהירות גדולה ארבע נוצות של ציפור עטופות בנייר ומסרן לממונה. אמר לו הבחור לממונה, שהנוצות הללו נמסרו לו לשמירה על ידי חברו, משהל'ה הקטן שהיה אמו במנזר ומת שם. הבחור השפיל עיניו כמתבייש, הנמיך קולו עד שנעשה לוחש וסח לו לממונה המעשה עם הנוצות מפי משהל'ה וממה שראה בעיניו.

הוריו של משה'לה יהודים כשרים היו. ביתם בית כשר ובני המקום היו מתאספים בו אחת לשבוע לטכס עצה ותושייה לטובת ארץ ישראל. בשעת אסיפה היו שרים ומזמרים פרקי תהילים, תפילה וזמירות הארץ. וזמיר היה לה לאמו של משה'לה שידע את כל מנגינות התפילה ושאר השירים והזמירות שהיו שרים בכל עת שנתאספו.

כשפשטה בגיטו הידיעה, שהגרמנים יצאו לצוד ילדים נתכרכם ליבה של האם וחיפשה דרכים ותחבולות כיצד להציל את בנה משה'לה שהיה בן חמש. אמרו לה אין דרך אלא אחת. הנערה הנוצרית שהיתה לשעבר משרתת אצלם, יש בידה להכניסו למנזר בתורת ילד מילדי הנוצרים – ובעד כסף מלא. תחילה לא רצו הוריו של משה'לה לשמוע. אבל משבאו מים עד נפש וקלגסי התליינים התקרבו ובאו, ניאותה האם בהסכמת רבני הגיטו ברגע האחרון ממש להכניס את הילד למנזר. אשמדאי שבדור, ימח שמו וזכרו, שלא כצוררים שקדמו לו, אינו מתכוון להעביר זרעו של אברהם על דת קונם אלא מבקש לעקור את הכל. לפיכך מצווה להתחכם כנגדו ולקיים זרעו של אברהם בכל הדרכים אפילו דרך המנזר. וכשמסרה האם את משה'לה לידי העממית ופניה סמוקים משטף הדמעות שלא פסק, אמרה לו לבנה הקטן: להווי ידוע לך, משה'לה מחמדי שאתה יהודי. אלא שאסור להם לגויים לדעת שאתה יהודי. אל תגלה להם שמץ של דבר. את הזמיר אני מוסרת לך, הוא יזכיר לך בכל עת שאתה יהודי ושאני אמך. זכור אל תשכח.

תינוקות מישראל בימי השמד אף על פי שרכים היו בשנים בוגרים היו בדעת ובהרגשה. יצאה דמעה גדולה בפינות עיניו הפקוחות, המבוהלות של משה'לה והשתתק. נתן ידו לתוך ידה של העממית ויצאו לדרכם.

המשרתת העממית עמדה בדיבורה והכניסה את שניהם, את משה'לה ואת הזמיר למנזר, מקום שהסתתרו עוד כמה ילדים מישראל. משה'לה התגעגע מאוד לאבא ואמא ולבו נצבט מצער. אלא שגברה בו הבגרות שבאונס והיה מתהלך במנזר בשקט. לא הכירו בו שהוא יהודי ולא ראו בו שום סימנים של דיכאון ועצבנות. זמן מה עמד לו הזמיר בכך כאחיעזר וכאחיסמך. הזמיר שר לו משירי בית אמא ונפשו של משה'לה התקפלה בהם. אולם הזמיר – מי יודע נפשה של ציפור – לא החזיק מעמד. שלא במקומו ולא על גבי קרקע גידולו היה במנזר הגדול והריק. ואפשר שגם שירי המנזר הנוגים והקודרים לא נקלטו בו. מי יודע ליבה של ציפור? כיוון שנתמלא חללה ניגון של ישראל שוב לא נשאר בו מקום פנוי לצפצוף והיגוי של ערלים, מכל מקום לא שלח מקורו במזונות שנתנו לפניו, לא אכל ולא שתה, לא שר ולא קיפץ. רק בערבים כשהיה רואה את משה'לה חוזר מבית ספרם של כמרים היה מנתר ממקומו קופץ בכלוב ושר שירי בית אמא. בשיריו שמע משה'לה פרקי תפילה, אדון עולם, זמירות של שבת, תפילות של ראש השנה, כל נדרי, התקווה וכו'. כיוון שפצח הזמיר בשיר היה משה'לה משעין ראשו על הכלוב ומסתכל בכיסופי נפש בפני הזמיר, ידידו היחיד, שהחזירו כבחלום לבית החם של אבא ואמא. שני הידידים התקשרו נפש בנפש.

ובבוקר, כשהיה משה'לה יוצא לאסכולה שלהם, היה הזמיר חוזר לסורו ולתוגתו. כוחו תש, גופו נעשה רזה וקולו רפה. אנשי המנזר ראו שהזמיר שוקע תחת ידם ולא ידעו מה לעשות בו. הביאו לו כל מיני גרעינים וגריסים, ולא אכל. בדקו אותו ולא מצאו בו שום מום או מחלה, נזדקן קודם הזמן, אמרו, ועזבוהו. אולם משה'לה לא הרפה ממנו. שעות עמד לפני הכלוב והתחנן לפניו במצמוץ עיניים והעוויות פה שיאכל. אולם הזמיר מרה שחורה נכנסה בו ולא אכל. משה'לה עמד לפניו ושר לו את השיר שהיה רגיל לשמוע בבית אביו.

על טס זהב לך אוכל מגישים,

בכוס כסף לשתות,

למה אינך אוכל?

הזמיר הסתכל בו בעיניים נוגות, צייץ לו בקול רפה- ולא כלום.

עד שפעם אחת בליל שבת – המשיך הבחור החיוור – מצאנו את הזמיר שוכב באפיסת כוחות כמת. שוב אין בכוחו לקפץ ולא לצייץ ורק עוד הסתכל בעיניים מצומצמות, נפולות במשה'לה, שעמד לידו ובכה. בכה ושר בלשון גויית: למה אינך אוכל? בכה והתחנן למי אתה מתגעגע ציפורי היקר?

לבי נצבט ועיני זלגו דמעות ועוד עכשיו אני בוכה – המשיך הבחור – בשעה שאני נזכר באותו מחזה.

באותו לילה גווע הזמיר. משה'לה, שבור ומדוכא, מירר בבכי, קבר את הזמיר ליד תאו ובכיסו הטמין למזכרת את נוצותיו.

מאותו ליל שבת ואילך נשתנה משה'לה לגמרי. כנראה שאבדה משענתו היחידה. נעשה מיותם ומבודד בכפליים והתהלך כצל. תקפו עליו הגעגועים ולא יכול היה להתחזק. משה'לה חלה, לא יצא ללמודים שכב במיטה וחלם בהקיץ. במנזר ידעו שמשה'לה גווע לאט לאט ומתקרב לקצו. הייתי רגיל לבקר אצלו, לשבת ליד מיטתו והבינותי ללבו. הבינותי שהוא מילדי ישראל, אע"פ שמעולם לא דברנו על כך. הס מלהזכיר. פעם ראיתי כשהוציא במסתרים את הנוצות של הזמיר, ליטף אותן ופיזם לעצמו בלחש משירי התפילה, הבינותי, ולא דיברתי.

משה'לה דעך לאט לאט כנר. ביום שמת היו עיניו הקפואות למחצה נעוצות בי שעות רבו. הרגשתי שרצונו לומר לי משהו והפחד מעכב. לבי נתמלא עליו רחמים וצער. לא יכולתי עוד להתאפק ואמרתי לו בדמעות חונקות: אתה ילד יהודי – גם אני ילד יהודי! אמור מה אתה רוצה. פניו קרנו. אחזני בידי נישק אותי, ואמר לי ששמו היהודי משה'לה, הוא מסר לי את הנוצות וביקש ממני לשמרן כאוצר. אולי אפגוש באמו ואתן לה את הנוצות כשריד של זיכרון משני האוהבים משה'לה והזמיר, שיצאה נפשם במנזר.

עד היום – המשיך הבחור – לא פגשתי באמו. מפי השמועה למדתי שמבית הוריו לא נשארה נפש. למי למסור את הנוצות? אצלי הן מתמרטות והולכות. כיוון שכך באתי למסרן לך לגנזך השואה. אולי יבקרו כאן קרוביו של משה'לה או משה'לה אחר ויזכר אותם הימים שהתגעגנו לבית אבא.