מעשה בשלושה ששכחו

באותה שעה שר' מנדל זכר את ההבטחה ושכח את המעשה, עמד הממונה על סודה של שכחה. צדקה עשה הקב"ה עם בריותיו ששתל בהם שכחה. שאילמלא היא אין אדם מתקיים אפילו שעה אחת. אתה מוצא, גזרה היא על המת שישתכח מן הלב, על שום מה? שאילמלא שכחה זו אי אתה שובק חיים לכל בריה. ומצוות הלילה היא לספר ביציאת מצרים ולא בָּמֶה שהיה במצרים עד שיצאו. ויש מי שאמר שד' כוסות של מצוות הלילה אף הן באו לשכוח מרירותו של מרור. שאילמלא הן, היה אדם מישראל שוקע בזיכרונות של מרור, על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים ונמצאת עצבות. ושליחם הנאמן של הס"מ הנחש הקדמוני והיצר הרע, חוגגים ניצחונם הלילה. ולא זה הוא רצונו של הקב"ה שגאלנו וגאל את אבותינו. כיוון שביקש ליתן גאולה בליבן של ישראל עמד ושתל בהן שכחה. מרור כנגד קושי השעבוד, וד' כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה. כדי שתהא משכחת צרות אחרונות וצרות ראשונות. כיוון שנתחוורה לו לממונה גדולתה של שכחה עמד וסיפר להם למסובים מעשה בשלושה ששכחו על פי מה שרשום בפנקס ההר.

ר' ניסן הלמדן

ר' ניסן היה מתמיד מופלג. לא פסק פומיה מגירסה. יומם ולילה למד, וכשלא למד – הרהר בדברי תורה וחידש חידושי תורה. אי אפשר היה להעסיקו בשום ענין אחר. ראשו ומוחו נתפסו לדברי תורה בלבד. פעם אחת, כשהלך ברחובות הגיטו חטפוהו לעבודה בזויה בבית הסיים הפולני - בסילוק האשפה. העמידו את כל היהודים בשורה, וכל אחד העביר לחברו בידיו את ערמת האשפה, כדי לבזותם, והנוגשים עמדו על גבם, צחקו לאידם וזרזום במכות אכזריות. כשהגיע תורו של ר' ניסן הרהר כדרכו בדברי תורה, שכח היכן נמצא, ולא עשה את המוטל עליו. באותו רגע קפץ עליו אחד הרשעים ונתן לו בקת הרובה מכה חזקה בראש. מתעורר ר' ניסן מהרהוריו נטל את האשפה והעבירה לשכנו, ושוב שקע בהרהורי תורה ושכח מה מוטל עליו לעשות, ושוב ספג מכה קשה בראש. בפעם השלישית הוציאוהו מהרהוריו והלקוהו עשרים וחמש מלקות עד שנפל והיה שותת דם. שפכו עליו מים להחיותו, וחזרו והעמידוהו בשורה והתרו בו שאם עוד פעם ישכח, ירה יירה ככלב, להזהיר את כל העצלנים היהודים הארורים. אומרים, שמן השמים ריחמו עליו על ר' ניסן ושכח את תורתו, ומאותה שעה ואילך עמד בשורה בסדר כשאר האנשים.

כשחזר לביתו לא ידע עוד את למודו ולא דיבר בדברי תורה. כשותק ומטומטם ישב כל היום ליד הגמרא הפתוחה ובכה. מצער לא האריך ימים, ונפטר כעבור חודשיים. חכמי הסוד היו אומרים שכשעלה למרומים יצאו כנגדו מלאכי עליון עם יריעות שלמות של דברי תורה שנתחדשו בידו באותם החודשים שהיה משותק. הגמרא שלמד בה ר' ניסן הובאה להר ציון ולומדי תורה בהר כשפותחים את הגמרא עיניהם מאירות מאותם החידושים, ומדובבים אותו בקברו.

בעל התפילה

ר' יעקב היה בעל תפילה מפורסם. מתוקה היתה תפילתו, מלאה התלהבות ודבקות עילאית. קולו היה ערב וחזק – וידע להדגיש כל פסוק שבתפילה להעלות את הניגון ולהורידו, להגביר ולהנמיך לפי הצורך והענין. כשאמר "משפיל גאים ומגביה שפלים" היו רואים בחוש טעמם של דברים. כשעבר לפני התיבה עטוף בטלית ותפילין והיה מזמר "הללוהו ברקיע עוזו", הרגישו הכל בשירה המשתפכת על פני כל היקום, בשמים ובארץ. אהבו לשמוע את תפילתו ואלה ששמעו את תפילתו, הצטרפו אליה בלב ונפש עד כלות הנשמה. כשלקחו אותו לטרבלינקה עמד כל הלילה בקרון הצפוף ופיזם את תפילותיו כמי שמרגיש שאלה הן התפילות האחרונות. האנשים שעמדו מיואשים, צפופים ורצוצים בקרון, באוויר המחניק והמורעל, שכחו לרגעים את מצבם המיואש והתעודדו בתפילתו של ר' יעקב, שנפשו השתפכה עליו ומלאה את כל הקרון בחרדת קודש וכיסופים. כל הלילה פיזם את תפילתו, עד שנרדם מרוב עייפות. למחר, כשאורו של יום חדר לקרון דרך החורים הקטנים שברשת, ביקשו להתפלל בציבור את תפילתם האחרונה ובקשו מר' יעקב שיתחיל. נאות ר' יעקב אולם כשרצה להתחיל גמגם וראה ששכח תפילתו. אמור "הודו" צעקו, ופיזמו את הניגון, ולא הועיל. ר' יעקב הפך לאילם. גמר בלילה אחד את כל התפילות שהיו מיועדות לו לכל ימי חייו, ונעלמה ממנו התפילה. מלא צער ובושה עמד כל הזמן כחזן לפני התיבה ובכה כאילם, עד שהגיע לטרבלינקה והכניסוהו לכבשן, לקדש שמו יתברך. וחכמי הסוד היו אומרים כשעלה למרום יצאו כנגדו מלאכי עליון ושאלו: למה כה צעקת בבוקר בתפילתך, ר' יעקב?

ר' יצחק ה''כלי זמר''

ר' יצחק היה בדחן ו"כלי זמר" ידוע בגיטו, לפני המלחמה היה הבדחן הראשי בכל החתונות המפורסמות ובסעודות מצווה, את הבדיחות והפתגמים שלו היה מלוה בחליל. בגיטו, כשפסקו החתונות נהפך ל"כלי זמר" שבחצרות. היה נושא בחיקו את החליל מתחת לבגדיו הבלויים ונכנס לחצרות. וכשראה שאין גויים בקרבת המקום, הוציא את חלילו ושר ממנגינות החתונות, ישראל רחמנים היו והיו נותנים לו פרוסות לחם ונדבת יד. כשהגיע עם המשלוחים לאושוויץ ושאלו אותו בעת המיון למקצוע שלו – ענה: "מחלל". העבירו אותו לתזמורת המיוחדת שהקימו באושוויץ להנעים את חיי השוטרים והנוגשים, לזרז את ההולכים לעבודה ולכבשנים ולהחריש את יללתם. ביום הראשון לעבודתו כשהעמידו אותו יחד עם כל התזמורת ליד הכבשנים ומסרו לו חליל, פעם לבו. תקפו אותו יסורי נפש גדולים והתחרט על עבודתו. מה? שאל עצמו יצחק, כאלה הן החתונות שלך? להוביל חתן וכלה והמחותנים לכבשן? מיד שכח את הזימרה. כשהתחילו לנגן, שם את חלילו לפה והחליל לא חילל... שכח את אומנותו ואת המנגינות ולא ידע לחלל. מהחליל היו יוצאים קולות חורקים ויבבות משונות, בדומה ליללת ההולכים לכבשן. המנצח על התזמורת החוויר, וצעק אליו מה אתך יהודי, חלל טוב, אם לא ישמע חלילך יוציאוך תיכף להורג. שכחתי לחלל, גמגם יצחק ה"כלי זמר" פרץ בבכי, נתעלף ונפל.

מיד רץ ובא הנוגש והרגו במקום. ועל כך אמרו, מעולם לא קידש אדם מישראל שם שמים בחליל כדרך שקידש ר' יצחק "הכלי זמר".

וכשעלה למרום מיהרו כנגדו הממונים על השירה ומסרו לידו חליל חדש לקבל בשירה את פני העולים מכבשני האש חתן וכלה ומחותנים לחתונה של מעלה.