מעשה בפסח שנעלב
את ליל הסדר של פסח לא היו עורכים בהר ציון מחמת הטרדות והקשיים הכרוכים בדבר. פעם אחת, בשנה הראשונה לאחר כיבוש ההר במלחמת הקוממיות, ערך הממונה סדר של פסח בהר ציון. ואף על פי שבהתרוממות הנפש לא היה דומה לו בכל תפוצות ישראל, התקינו שלא יהיו עורכים ליל סדר של פסח בהר עד שיהיו כל הכלים מתוקנים לכך. שכן באותו לילה לא היה שם אור נרות, לא שולחן כדבעי, ולא מיטה להסיבה. ומשכבו הנרות הוציאו את השולחן, וכיוון שהיה לילה קר ישבו כולם מכורבלים במעיליהם.
בני עליה שבהם אמרו, לא היה כסדר פסח כזה מימיהם – לשבח.
פשוטים שבהם אמרו, לא היה כסדר פסח זה מימיהם – לגנאי.
לשבח מהו? לעילוי נשמה, לרינון הלב, להעמקת מחשבה, להעלאת ניצוצין. לגנאי מהו? הגוף וצרכיו לא באו על סיפוקם.
סופו של סדר שנערך כאמור בחוץ לאור הלבנה שנסכה אור בהיר ומכסיף על פני ההר כולו. הלבנה ספק הסתכלה ספק השתתפה עם המסובים. עמדה כל הזמן מעל להר מלאת קסם והוד. רבות ספרו המסובים של אותו לילה על זהרה של הלבנה בליל סדר זה.
ברם, פשוטים שבהם התרעמו, והטיחו דברים כלפי הממונה על הסדר שנעשה בחפזון, בלא סדר, בלא הכנה ובלא צורה.
ומודה ועוזב ירוחם - אמר להם הממונה למקטרגים – והריני מודה שלא היו כאן הדברים כשורה. ועל מנת להפיס דעתם סח להם המעשה בפסח שנעלב.
הימים ימי בית שני בבית הורדוס
חג הפסח ממשמש ובא ועולי רגל נוהרים בהמוניהם אל הבית אשר נקרא שם ה' עליו. אבק הדרך ברגליהם, מקלותיהם בידם, והרי הם באים, הם, ונשיהם, וטפם, לחוג את הפסח בבית ה'.
מפואר ומהודר היה בנין הורדוס. מי שלא ראה את בית המקדש של הורדוס לא ראה בית יפה מימיו. וממונה על הבית מטעם הורדוס, היה איש ממקורבי בית המלכות. מן הגויים למד, שהכל עומד על היופי והתפארת, על הברק והקישוטים, ותלמודו זה השקיע בבית.
כיוון שהגיעו עולי הרגל לשערי בית המקדש, שאליו כלתה נפשם, היו נעצרים בידי שוטרים שהיו בודקים אותם בדיקה מעולה. פשוטים ומחוספסים היו בגדיהם, ואף על פי שבגדי חג לבשו. בני דלת העם היו, שפרנסתם קשה להם כקריעת ים סוף, סגרו הממונים את השער לפניהם, והתרו בהם שלא יתנו להם להיכנס בו עד שלא יתרחצו ויתלבשו. היו הללו נותנים עיניהם בצער על דביר מלכו של עולם שנסגר בעדם ומרירות פיעפעה בלבם. החפץ לה' בעושר ובהדר? כיוון שלא היו בגדים נאים ברשותם, והממונה היה עומד בשלו. פרשו לצדדים, וגמרו בנפשם שלא לעלות לרגל בשנים הבאות, אלא יחוגו את החג במקומותיהם.
הממונה היה בא על שכרו על קשיחות לבו, בתהילות ותשבחות שהיה זוכה לשמוע מפי הורדוס המלך עצמו.
בין הבאים היה איש עני מאחד הכפרים, שעלה אף הוא לבית ה'. חמישה ימים שרך דרכו בין סלעי הדרך, הוא ונשיו וילדיו. רגליהם בצקו, גופם כאב מקשיי הדרך ובגדיהם נקרעו. כך הגיעו אל שער העזרה, נעליהם וסליהם על ראשם ומקלות בידיהם. ואל מקלו של הכפרי קשור היה החבל המוביל את הטלה, שנתייחד לקרבן פסח. ראוהו השומרים ופרצו בצחוק. מיד החזירוהו מן השער וציוֻהו להתרחץ וללבוש בגדים חדשים. חמתו של הכפרי בערה בו. בגדים חדשים מאין יקח? והבית – ביתו הוא. אליו כלתה נפשו, ומדוע זה יעכבוהו?
ולא היו דבריו המרים אלא כזורק אבן לחמת. השוטרים, שומרי מצוות הממונה, לא הניחוהו להיכנס.
ליל הסדר החל. החוגגים ישבו ליד שולחנות ערוכים כל טוב ומיטת הסבה. אור רב מילא את הבית, הלל וזמרה נשמעו מכל פינה. והממונה מתהלך בעזרה ומביט בשמחה על רוב העושר וההדר והתפארת. פתאום נפל מבטו על פינה אחת שהציתה בו חמתו כאש: אותו כפרי יושב עם משפחתו הגדולה על מחצלת לולבים עלובה וחוגג חגו בתוך העזרה ובחיפזון רב, כמי שחושש מכל רגע שתיכף יגרשוהו משם.
"מי נתן לאלה להיכנס לכאן ולחלל את כבוד הבית?" הרעים הממונה בקולו. נבהלו השוטרים: "איש לא הניחו להיכנס", "כיצד נכנס?"
הממונה קרא אליו את הכפרי ופתח בחקירה:
- כיצד נכנסת לבית פנימה? –
- יהודי אחד שראני בצערי, הכניסני דרך שער צדדי.
- מי הוא האיש הזה? שאל הממונה – מי הוא שהעז להפר את פקודתי ולהכניס איש אשר כזה ובלבוש כזה לקודש פנימה?
- "פסח – שם האיש!" ענה הכפרי.
והממונה צווה על הכפרי לעבור איתו ברחבת העזרה ולהראות לו את האיש.
חיפש הכפרי את האיש ומצאו יושב ועורך את סדרו במסיבת פרושים.
- מדוע הכנסת את הכפרי הלז בלכלוך שעליו ועל משפחתו הגדולה לתוך העזרה? – הרעים הממונה בקולו.
"ולמה זה אתה צועק?" השיב לו זה בנחת. השוכן בבית הזה שומע בלי צעקה. ואתה מה לך כי תצעק? הנח את כבוד הבית לבעל הבית!"
"אני בעל הבית!" צעק הממונה ואיים עליו לשימו בבור.
"איני חושש מפני הבור" – ענה הזר בחיוך של בטול ולגלוג.
"האם שמך פסח?"
"לא!"
"ומדוע רימית את הכפרי ואמרת לו ששמך פסח?"
"לא רימיתיו. אמרתי לו שאני פסח. ולא ששמי פסח. – אני עצמי פסח – פסח מצרים. וכפסח ראשון, - בתורת מתחיל במצווה הריני נוהג לבקר את הפסחים כולם ולהשתתף בהם
פחד מוזר תקף את הממונה. הנמיך קולו ושאל ברטט: "לא אב ין דבריך, פסח מצרים – אנא, הסבירם לי".
"פסח מצרים", השיב הלה, "שונה מכל הפסחים, הוא נערך בשעת מעשה, בו במקום ובחיפזון ובלא הידור. בשמחה עמוקה ובשירה כנה. "זה אלי ואנווהו" שרנו אז ובלב מלא שרנו".
ואז ערכנו פסח אחר, ובסדר אחר, בדומה לסדרו של הכפרי הזה. סדר פשוט ובחיפזון כמו שכתוב וככה תאכלו אותו: "מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקליכם בידכם, ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'." אז העלינו על שולחננו אגודת אזוב, כזו, שהיום מתביישים להעלותה על השולחן. כך היה הסדר הראשון. הוא היה לה', פסח לה' ולא לבריות ובזה דומה סדרו של הכפרי הזה לפסח שלי, ואני הוא שהכנסתיו לכאן.
ומני אז, בא אני לכל פסח מידי שנה בשנה, עוזר לדל, ומשתתף בפסחים של אלה הבאים מן הדרך לקיים את הפסח כהלכתו, כדמותו וצלמו של פסח מצרים".
משסיים הזר דבריו, נעלם מעיני הממונה ופרח לו. הממונה נתן דעתו על המעשה. שינה דרכו חזר בתשובה והוריד את השומרים שהיו מעכבים בעולי רגל מלהיכנס לעזרה ונתן לכל אחד לערוך את הפסח כדרכו.
כשסיים הממונה על ההר את סיפורו נתן עיניו במקטרגים ואמר: ודאי צריך להדר במצוות "זה אלי ואנוהו" התנאה עימו במצוות. אתרוג נאה, סוכה נאה. ודאי שצריך סדר נאה. ברם, אנו באתחלתא דגאולה. בתחילת מתניכם חגורים ומקלכם בידכם, אבל בלהט הנפש ובהתרוממות הנשמה. אם ירצה השם נזכה ונעשה פסח כהלכתו ככל מצוותו וחוקתו – ובהידור מצווה כדבעי למיהוי.