מול ירושלים העתיקה
העליות להר בשלשת הרגלים ובתשעה באב, היו מכוונות ל"מצפה הבית" הנמצא מעל לקבר דוד. במדרגות הצרות החצובות בין כתלי הבית עולים לפסגה העליונה להסתכל בחורבות העיר העתיקה ובבתי כנסיותיה המפוארים ולהשקיף לעבר הר הבית, שהיה בידי זרים. "מצפה הבית" הוא הגג השטוח שמעל לקבר המשמש בית כנסת ומקום להתייחדות ועליו מגדל, ממנו מסתכלים למרחקים שהיו שוממים. נהדר ונשגב הוא הנוף המתגלה לעין הצופה. מהמגדל רואים את המרחב הגד ול שבין שני ה"ימים" בארץ, מהים הגדול עד ים המלח. בזיכרונו של הצופה היו עולים דברי "נעים זמירות ישראל","יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון".
באותו הלילה ישבו המשמרות על הגג שמעל לקבר דוד, אמרו קינות והסתכלו מתוך כיסופי נפש מול ירושלים העתיקה והר הבית.
מאוחר היה, ובכל זאת לא זזו ממקומם, כאילו מרותקים היו למקום ולמחזה, הסתכלו כולם באנחת לב על הכותל שעמד בודד ושומם והסתכל עליהם. והכותל, אף על פי שנמוך היה ולא נראה אלא ראשו, נראה היה להם גבוה, גבוה מאוד וצלו נופל עליהם ומכסה את כל הגג וכל הבית. התעטפו כולם בצל הכותל, אף השמים היו נראים כעטופים בצל, ואף הירח שהתהלך מעל לראשים עטוף היה בצל.
לפתע הזדקף תימני ישיש, התעטף בטליתו השחורה ופרש ידיו מול הכותל, והס הושלך בציבור. הרים הישיש את קולו והכריז בקול עצוב: היום אלף תשע מאות שמונים ושבע לחורבן בית מקדשנו שיבנה במהרה בימינו. דומם עמדו כולם רגעים אחדים כשראשיהם מושפלים כלפי מטה. אחרי כן התיישבו כולם כשרגליהם תחת ברכיהם כשהם ממשיכים בקינות.
והישיש המשיך: עומדים אנו ליד הכותל המערבי חמש מאות פסיעות ואין ביכולתנו לגשת אליו והדבר הזה קרה בימינו ולפני עינינו. הנה אנו והנה הכותל ואין לגשת. לא יאומן כי יסופר.
הפנה הישיש את אצבעו לקראת הכותל וצעק: הנה, הנה! הכותל מסתכל בנו.
לבנו דפק בחוזקה. לפתע ראינו לפני עינינו- עיניים. אבני הכותל נראו לנו כעיניים, עיניים חדות שהסתכלו עלינו בצער וכאב, התחננו וביקשו דבר מה. הרגשנו את עצמנו כילדים מבוישים. כמנהג תשעה באב השפלנו את עינינו מטה שלא להסתכל בצער, אולם זה לא הועיל- העיניים דחפו מסביב. האבנים הרימו את עיניהם מלמטה למעלה והוסיפו להסתכל בנו, עין בעין. הרגיש הממונה במעשה, נאנח ואמר דבר תורה מענייני דיומא.
בתשעה באב משפילים אנו את העיניים. נוהג זה למה? משום צער. מה לי למעלה כלפי שמים ומה לי למטה כלפי אדמה? אלא, העולם דומה לגלגל עינו של האדם. לבן שבו- זה האוקיינוס שמקיף את העולם, שחור שבו- זה העולם, קומט שבשחור, בבת העין, זו ירושלים, האישון- זה בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.
ביום זה הורד אישון העין מן העולם- משפילים גם אנו את עינינו. והאישון שבשחור- לאן נעלם? האם אפשר לו לעולם בלי עין רואה ? נסתמא העולם לגמרי.