מהפריפיטשיק למרתף

אויפן פריפטשוק ברענט א פייערל

און אין שטוב איז הייס

דארט זיצט א רבילע מיט קינדערלעך

און לערנט אל"ף בי"ת

כסבורים אתם – אמר ר' מענדל – שבאותם הימים עבר הפריפטשוק ובטל מן העולם? לא היו דברים מעולם. אדרבה, חומו ואשו היו גדולים משהיו קודם לכן. ובואו ונחזיק טובה לרבי ישעיה המלמד, שאף בימי חושך וצלמוות, בשעה שבחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה היה הולך ומקהיל תינוקות מישראל למרתף שקורין בונקר, ומלמדם תורה.

בימים הטובים, עד שלא הגיע אותו ימ"ש, היה ר' ישעיה יושב ליד הפריפיטשוק ומלמד תורה לתינוקות של בית רבן. הוא היה עומד וסביב לו בחצי גורן עגולה היו תינוקות מישראל יושבים ולומדים. גירסא דינקותא.

כשירדה האנדרלמוסיה לעולם בעטיו של אותו רשע ימ"ש עדיין היה ר' ישעיה עוסק במלאכת הקודש ליד הפריפיטשוק, עד שהתחילו הצוררים בולשים בבתים בחצרות ובחדרים. התקין לו ר' ישעיה מרתף, כמין כוך עמוק בתוך הקרקע, הזמין אליו את התינוקות ואמר להם: מי מכם תינוקות יקרים, רוצה להיות כמשה רבנו?

נענו הכל ואמרו, כולנו.

אמר להם ר' ישעיה, כדי להיות כמשה רבנו, צריכים אתם לעשות כמותו.

נכון! נכון! – השיבו התינוקות כנגדו.

- ובכן, אמר ר' ישעיה המלמד, מי מכם יודע לספר כיצד התחיל משה רבנו בשעה שיצא לאוויר העולם. היכן היה תחילה? מי מכם זוכר?

אני – נענה ברל'ה – אני יודע. הוא היה בארגז קטן ובכה.

- נכון, נכון מאוד, אמר ר' ישעיה, אבל עד שהכניסו אותו לאותה תיבה קטנה היכן היה? היכן החביאה אותו אמא שלו, יוכבד?

- כן, כן , אני נזכר, צהל ברל'ה, במרתף היה. שלושה חודשים.

- נכון, השיב המלמד ר' ישעיה, ולכן גם אנו צריכים לרדת למרתף. בואו תינוקות חמודים ונעשה לנו מרתף. נרד גם אנו למרתף.

ירדו התינוקות אחרי ר' ישעיה המלמד למרתף והתקינו אותו שיהא מקום ראוי לתלמוד תורה. כשהתקינו אותו, הכניס ר' ישעיה ספר תורה למרתף. בשעה שהכניס את ספר התורה היו עיניו של ר' ישעיה זולגות דמעות ואמר לה: תורה, תורה, לשעבר עלה משה. בחינת כלל ישראל, אליך אל ההר ליטול אותך וליתנה לישראל. עכשיו הגיעה השעה שתרדי למרתף אצל המשה'לעך הקטנים, תינוקות של בית רבן, שנגזר עליהם ללמוד תורה במחבואים, למטה מי' טפחים בקרקע כדי שלא יפלו בידי מלכות הרשעה. תורה, תורה, האם ניאותה את?

יצאה בת קול ואמרה: ניאותה, ניאותה.

ובאותה שעה הרגישו התינוקות שתורה עמהם במרתף.

אין א פינצעטר קעלערל, שטיקט דער אטעם

און די סידורים'לעך אויפן שויס

זיצט א רבי מיט שאטנס-קינדערלעך

און לערנט זיי אל"ף בי"ת

באוויר דחוס ומעופש, במערה של חושך מצרים, היו תינוקות מישראל, אפרוחים שלא התפקעו מקליפתן, היו מתכנסים יום יום, ורבי ישעיה היה יושב עמהם על הקרקע ומלמדם א"ב ותפילה, והסדורים מוטלים על ברכיהם.

תחילה היה ר' ישעיה משיג נרות להאיר בהם את אפלולית המרתף והיה מחלק נר לאחד. משהפקיעו מחירם של נרות היה נותן נר לחמשה. לבסוף משאזלו נרות מן השוק, היה ר' ישעיה מלמדם תורה והיו תינוקות רואים בסידוריהם כאילו למדו לאורה של חמה.

ואם תשאלו, אמר ר' מענדל, כיצד ראו? תשובה בדבר, שאור גדול היה בוקע מעיניו של ר' ישעיה ומעיניהם של תינוקות והיה מאיר את הבונקר באורו של יום. וכשהיו שואלים את ר' ישעיה מנין האור? היה משיב ומזמר:

הערט זשע קינדערלעך, הערט נאר טייערע, קמץ אל'ף א

ווו מען לערנט תורה, דארט איז ג-אט דא.