לשירת הים
הממונה היה נוהג לעזוב בחגים ובשבתות את ההר, ולרדת לערי השפלה, היה לו בזה סדר שלם. המתלוצצים ואנשי המעשה נימקו את הדבר בדרך פשט ובסידורים של מה בכך. דורשי רמיזות ידעו להבחין בין נימוק לנימוק ולהעלות רצונות וכיוונים.
לפסח ירד הממונה לתל אביב יפו לערוך שם סדר בצוותא, ובשביעי של פסח אסף מקהלות ליד הים שיצאו בשירה, שרים ורוקדים עד חצות הלילה. את תשעת השירים ששרו ישראל מיום בריאת העולם ועד היום. וכשסיימו את השירה היו עומדים אלמים ומאזינים לשירת ההויה, ומצפים לשמוע את השירה העשירית שהיא האחרונה בשירה. סוף פסוק במחשבה תחילה.
בשנת תשט"ו עשה הממונה מעשה ויצא "בכנפי נשרים" באסרו חג בלווית מורו מהכהנים הראשונים ואנשי מעשה לאילת שליד ים סוף, מקום המעשה של בקיעת ים סוף והשירה. עלו על ספינה והרחיקו להפליג כלפי מעלה בשירה והשתפכות הנפש. כשסיימו את תשעת השירים ועמדו אלמים, כשלבותיהם פתוחים לשירה חדשה, שמעו את השירה מתוך גלי הים שקפצה אף היא למרומים, והתחברה השירה האחרונה לשירה הראשונה, וכל העולם עמד אז ושר שירה עליונה. אשרי אוזן שקלטה את השירה והעבירה לרבים.