כוס הדמעות
כשחזרו לצריף לא קבלו את מנת האוכל הזעומה. לגרופנפיהרר נודע שהיום הוא "פורים שמח" והחליט להתעלל ביהודים ולנקום בהם את נקמת המן אביו זקנו. באותו לילה הוציא את כולם כמה פעמים למפקד, העמידם לדין וחילק עונשים. הטרידם בעבודות נוספות ולמרבה הצער מנע מהם אף את מעט האוכל שהיו רגילים לקבל. "בפורים אין אוכל" – אמר בצחוקו השטני האכזרי והצליף בשוט שבידו על האנשים שעמדו בשורה הראשונה.
כל יום הפורים עבדו קשה על אף שצמו וסבלו יסורי רעב, מוכים ופצועים חזרו לצריף כשעצמותיהם הרזות חושבות להתפרק.
לר' פנחס נוסף על עינויי הגוף עוד עינוי שבנפש. הן כל הזמן התכונן לקיים נוסף על מצוות מחיית עמלק גם את מצוות "משלוח מנות" בפירורי הלחם ומנת המים, ואילו עכשיו נמנעה המצווה ממנו. לא היה לו במה לקיים מצווה זו, שבמשך כל שנות חייו קיימה בקפדנות ובדייקנות רבה.
ר' פנחס והאנשים אשר עמם חי, עבד, סבל, והתענה. יחד עמם קיווה לזמנים טובים יותר – כולם ישבו עכשיו בצוותא. נאנח ר' פנחס ואמר: "התקיים בנו היום הפתגם העממי שיום כיפורים הוא כ"פורים" ושני הימים דומים אחד לשני, לצום ולדין. אולם מנין ידע הגרופנפיהרר את הסוד הזה? ומה רוצה מאתנו רבונו של עולם? מתי הקץ? מתי? "
ר' פנחס שהיה אדם חזק ובעל אופי התמוטט והתייפח בבכי ולא יכול היה להתאפק. דמעות זלגו מעיניו. פתאום נזכר במעשה שהיה עם הצדיק ר' ישראל מרוז'ין, שבשעה שישב בפורים בבית הסוהר אסף את דמעותיו עד שנתמלאה הכוס, הרים את הכוס כלפי מעלה נאנח ואמר: "רבונו של עולם. אין לי למשלוח מנות דבר, אלא דמעותי בלבד".
"אף לי אין לי ולא כלום למשלוח מנות – אמר ר' פנחס אף אין למי לתן אלא לך. למי אתן דמעותי? לר' משה השבור והרצוץ? לר' חיים הפצוע והמדוכא? ואולי לר' יוסף הגווע בכאביו? או שמא לר' שלמה שנשלח לכבשן? למי אפוא, ריבונו של עולם? הרי שאין לי, בנאמנות, אין לי, למי לתתם מלבדך! קבלם אתה, אב הרחמים!! משלוח מנות ממני, פנחס בן רבקה ממחנה השמדה בו מקדשים שמך בכל יום תמיד!!! קבל דמעות טהורות מגופי המעונה במקום היין מפרי ארצך שהייתי רגיל לשלחו בכל פורים לרבי ומורי".
אלה שעמדו מסביב ושמעו את דברי שיחתו לקב"ה נשבר לבם בקרבם ואף הם פרצו בבכי והצטרפו לר' פנחס שבכה כתינוק.
ר' פנחס הצטער על מעשהו. מה עשיתי? אמר לעצמו. הפכתי פורים לתשעה באב! האם לא די ביסורינו שהייתי צריך להוסיף יסורים חדשים - יסורי נפש?
מיד הוסיף ואמר: "למשלוח מנות צריכים שתי מנות ובשנים כתיקונן הייתי שולח לרבי יין ותאנים מארץ הקודש. והנה דמעות של יהודי נחשבות כיין הארץ. ש הרי ישראל וארץ ישראל חד הוא. אולם מה אעשה ומנה שניה אין לי.
הגידו יהודים, מה אצרף לדמעותי? אדרבא אמרו!"
שתקו ולא ידעו מה אפשר לצרף ואין להם ולא כלום.
"את הכלום צרף! את הכלום שלנו"
ר' פנחס עשה אצבע משולשת ואמר: "ליין דמעותי יכול אני לצרף את "התאנה, א פייג", אף היא מגופי, כל ה"כלום " שבידי הריקה. זהו כל מה שיש לי."
חבריו ליסורים של ר' פנחס מחו דמעותיהם, שכחו לרגע את הצרות, ונהנו והתבדחו על דבריו.
נאנח ר' פנחס ואמר, גדול פורים שבמחנה, שקיימנו בו גם מצוות משלוח מנות וגם מצוות שמחת פורים ונתנו כל מה שבידינו ואין אנו חסרים ממה שבידינו ולא כלום.
תהה הממונה בסיפור מעשה ה"פייג" ורצה לדונו לגניזה כדבר שבהעזה. התיעץ עם אביו כהנא רבא והוא זצ"ל התירו לפרסם, כיוון שבין כך כבר התפרסם המעשה ברבים ומוטב לנסחו בזהירות לשון, ולא להשאירו לסגנונם של יושבי קרנות.