זכותם של העניים
מעשה ורצו להרחיק את העניים מהרחבה שלפני הר ציון. העניים התנגדו לכך ותבעו את הממונה לבירור בפני הרבנים. הממונה טען שהעניים מטרידים את העולים להר, כשרבים מהם אינם מבני ברית ואינם מעריכים את מצות הצדקה ונמצא שם שמים ושם ישראל מתחלל, העניים הודו לטענות הממונה אלא שתבעו זכויותיהם לגבי הר ציון שהוא כאילו פרוזדור לכותל המערבי השייך להם.
התפלא הממונה לשמע טענו תיהם, ושאל למה הכותל שייך להם ?
התייצב זקן העניים ואמר: מקדמת דנא עמדו העניים מסביב לכותל המערבי וביקשו צדקה מכל מי שניגש, בין שהיה בן ברית ובין שלא היה בן ברית. כמו כן טענו העניים שהכותל המערבי נשאר עומד בגללם, והוסיפו סיפור על מעשה שהיה בעת בנית המקדש.
כשחרב בית המקדש גזרו בשמים שאין הכותל המערבי חרב לעולם, ומכתלי המקדש נשאר כותל אחד, המערבי, שריד בית מחמדנו לאות ולזכרון עד היום הזה. ומעולם לא זזו השכינה וישראל ממנו, עד שבאו לגיוני ירדן וחסמו את הדרך לכותל המערבי... (ממלחמת השחרור עד מלחמת ששת הימים) ולמה נשאר דוקא הכותל המערבי ולא המזרחי שבדרך כלל הוא המכובד ביותר ? או כותל אחר ? ועל כך ענו העניים:
בית המקדש שייך לכולם, ולכל אחד מישראל חלק בו. וכשבנו את בית המקדש תרם כל אחד ואחד את חלקו, מי בזהב, מי בכסף ומי בנחושת. אולם העניים שלא היה להם מה לתת תרמו "ימי עבודה" ובמו ידיהם ועמלם, העמידו את הכותל המערבי שהוא בדרך כלל הכותל של פשוטי העם. קבלה בידינו, שמה שנבנה בכסף ובעמל זרים - נחרב, ומה שנבנה בעבודה עצמית, במו ידינו - עומד איתן ואינו חרב לעולם.
היה ביניהם עני אחד שפניו היו אצילים ועיניו יפות וטובות, התערב עני זה בויכוח ואמר לרבנים: מקום יש בהר ו"מצפה הבית" שמו, משום שמשקיף הוא על פני הר הבית והכותל המערבי, נמצא המקום הזה בצלו של הכותל וכל זכותו בא לו כידוע מן הכותל, בזה כולם מודים ומסכימים, אם כן מקום זה שייך לנו, לעניי ירושלים, כמו שהכותל המערבי שבצלו ישבו והתפרנסו היה שייך להם מקדמת דנא.
נכנס אחד הרבנים לדבריו של העני ושאל אותו: ומנין לו שהכותל היה שייך לעניי ירושלים ? ענה לו העני בחיוך ובאדיבות, דבר זה ידוע לכל, והוא ישן נושן ומקורו באגדות החורבן.
כשנשרף הבית וחרבה ירושלים נסתלקה השכינה. באו העניים לאביהם שבשמים וטענו, אבינו אתה, מעודד עניים ה', מחלץ עני מעניו, דן דינו ושומע לצעקתו, מביא עניים ומרודים ביתה, מכלכל אותם ומושיע להם.
ועכשיו שעירך נשרפה וביתך נחרב, ואתה הסתלקת למרומים להיכלות הנסתרים,
אנו מה יהא עלינו ? מי ירחם עלינו ומי יפרנס אותנו, הרי א נו ענייך ובך יחסו עניי עירך !
ענו להם מן השמים: הבית נחרב ואין בכוחו להביאכם כאילו לביתו, אבל כותל אחד נשאר, הכותל המערבי, התפללו אצלו והקב'ה יחמול עליכם ויפרנס אתכם. ומאז הלכו העניים וחסו בצלו של הכותל והוא אף פירנס אותם בכבוד. יומם ולילה ישבו על האבנים שלפני הכותל ויהודים רחמנים בני רחמנים מכל פינות תבל ריחמו עליהם ונתנו להם צדקה כדי מחייתם והם אף שמרו אמונים לכותל ואף פעם לא עזבוהו, אפילו בימי המאורעות ובשאר הימים המסוכנים.
הכותל הוא יפרנסנו ועליו אנו נשענים, הוסיפו העניים, ועכשיו כשהכותל לא בידינו ומצפה הבית חוסה בצלו ומשקיף עליו, דינו כדין הכותל והוא שייך לנו. עליו לפרנס אותנו.
חדרו דבריו של העני האציל ללבותיהם של הרבנים, היו ביניהם כאלה שתמכו בדבריו ובכל זאת החליטו שיש לשמור על כבוד המקום, ולא להפכו למקום של קבצנות ויכוחים וצעקות.