התמר והארז

בט"ו בשבט נטעו את התמר והארז בהר ציון ברחבה שלפני קבר דוד. שני העצים המזרחיים האלה מסמלים במסורת את בית דוד. על הפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" אומר המדרש: מה תמר זה נאה במראהו וכל פירותיו נאים ומתוקים לפני הקב"ה, כך דוד כארז בלבנון ישגה! מה ארז זה שרשיו חזקים ואפילו כל הרוחות שבעולם באין עליו, אין מזיזין אותו ממקומו, כך דוד כוחו ומעשיו לפני הקב"ה אפילו כל האומות באין עליו אין מזיזין אותו ממקומו".

באותו היום עלו נכבדי ירושלים להר לקיים מצות ישוב א"י בנטיעות, ולהנציח בהר את זכר בית דוד. הרב הראשי הראשון לציון נטע את התמר והארז לכבוד דוד, והציבור ערך את התפילה שנקבעה לט"ו בשבט.

הועדה להר ציון טיפלה בשני העצים האלה, הגנן שבהר שמר עליהם, ועשה הכל לצמיחתם וגידולם.

התמר התאקלם והתפתח, ואילו הארז לא התאקלם ויבש.

בהר הצטערו על הארז ורצו לשתול ארז שני, אולם אגדה התפשטה בהר שבעקבותיה לא שתלו שנית את הארז.

וזה דבר האגדה:

כשרצו נכבדי העם להביע הוקרה למלכם החביב אחרי שהכניע את העמים, נצחם במלחמה, וה' הניח לו מכל אויביו מסביב, שלחו לו ארז מהלבנון לשתלו בגנו. בהעברת הארז רצו להביע את הערכתם למלך, ודימוהו לארז – העץ האדיר מהר הלבנון, שהוא מלך העצים ומקובל במסורת ישראל כסמל הגאון, החוסן והשגב.

כשהביאו השליחים הנכבדים את הארז לפני המלך נעכרה עליו רוחו מאד. הוריד את ראשו והתוגה כיסתה את פניו שקרנו תמיד משמחה. הסתכלו השליחים איש בפני רעהו בחרדה ובתמיהה, האם חלילה העליבו במשהו את מלכם החביב שהתעצב לפתע בשל הארז? וישאלוהו:

"מדוע נעכרה רוחך המלך? מן הלבנון הוא. האדיר כארזים, כמוך מלכנו האדיר במלכים.

ראה המלך דוד שהסב צער לשליחי העם, הישיר מבטו כלפיהם וענה להם באדיבות ושמחה מעושה:

"אני מודה לכם מאד על המתנה היפה, הארז מהלבנון. כוונתכם טובה ורצויה וראויה לברכה, אלא שאני מלככם אינני ראוי לה".

"ענו שליחי העם ואמרו: היש דבר בעולם שאתה מלכנו, משיח ה' ובחירו – איננו ראוי לו?"

"אינני ראוי לו כי לא לי להידמות לארז", נאנח המלך. "לא טוב להדמות אליו ולא טוב שאתם תדמו אותי אליו". וכאן סיפר להם דוד מלך ישראל, שבשעה ששמואל הנביא משח אותו למלך הזהירו שבע פעמים ואמר לו את דיני המלך. עליו להיות רך כקנה וקשה כארז. "בחיי, במלחמותי עם אויבי המדינה בחוץ ובפנים, המשיך המלך, לא פעם הייתי קשה כארז ועל זה אני נאנח ומתוודה בפניכם, שליחי ישראל, ומתחרט".

לא הסתפקו השליחים בתשובת המלך ואמרו לו:

"אדוננו המלך! עמך ישראל מעריץ ומחבב אותך ואין אדם שמתאונן עליך על היותך קשה כארז, אף על פי שלפי נימוסי המלוכה המקובלים, עליו להיות קשה כארז כדי לשמור על הסדר במדינה".

שליחי העם נפרדו ממלכם בברכה, והשאירו את הארז בידי גנני המלך ברחבה שלפני הארמון.

בלילה, כשכינורו של דוד החל לנגן מאליו שירים ותשבחות לפני אלקי העולם, יצא המלך מארמונו להסתכל על פני הר הבית, ההר המיועד למשכן ה'. כשראה המלך את הארז, מתנשא בהדר, נעכרה רוחו מאד ולא מצא מרגוע לנפשו עד שקרא לגננים וציווה עליהם להחזיר את הארז ללבנון בחשאי, שלא לצער את העם.

עצוב ומלא צער חזר המלך לחדרו וניגן על כינורו מזמורים נוגים שעוררו חרדה בלב עבדי המלך, והם קראו לנתן הנביא, מנאמני דוד, לעודד את רוחו של המלך. כשבא נתן הנביא אל דוד, הניח המלך את כינורו, ויקם לפניו ויאמר לו: ראה נא מה גדול עווני – "הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלקים בתוך היריעה", באהל דל, אהל נד.

פני דוד הביעו רגשי צער וחרטה על המעשה הזה שכירסם בלבו ולא נתן לו מנוח.

הנביא הבין את סיבת צערו וכה אמר: "כל אשר בלבך, עשה כי ה' עמך!" שמח המלך והחליט בלבו להקים בית לה', בית לתפארת מארזי הלבנון, מיד צוה לעבדיו להביא לפניו את הארז שהביאו לו ולהקדישו לבית ה', אך בלילה היה דבר ה' אל נתן הנביא לאמר:

"לך ואמרת אל עבדי אל דוד, כה אמר ה', האתה תבנה לי בית לשבתי? כי לא ישבתי בבית למיום העלתי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה, ואהיה מתהלך באהל ובמשכן. בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל, הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר: למה לא בניתם לי בית ארזים?. ועתה כה תאמר לעבדי לדוד כה אמר ה' צבאות: אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן, להיות נגיד על עמי, על ישראל. ואהיה עמך בכל אשר הלכת ואכרתה את כל איביך מפניך, ועשתי לך שם גדול כשם הגדלים אשר בארץ; ושמתי מקום לעמי לישראל, ונטעתיו, ושכן תחתיו ולא ירגז עוד, ולא יסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה. ולמן היום אשר צויתי שופטים על עמי ישראל והניחתי לך מכל אויביך והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'. כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך, אשר יצא ממעיך והכינתי את ממלכתו; הוא יבנה בית לשמי וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם. אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן, אשר בהעותו, והכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם...ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה כן דבר נתן אל דוד.

(שמואל ב', ז'-ה'-י"ד).

שמע דוד את דברי הנביא והצטער צער עמוק, בא לפני ה' והתוודה לפניו, והדברים שאמר, הלוא הם כתובים בספר שמואל ועל ספר דברי הימים למלכי בית דוד.

הארז שהביאו עבדי המלך לדוד, נשאר בחצר המלך כעץ נשכח. לא העיזו לשאול לגורלו, לא שתלוהו בגינת המלך, ואף לא העבירוהו להרי הלבנון. אלא נשאר וקמל מעצמו – והאגדה מסיימת: שכשבנה שלמה את המקדש, נזכר בארז שבחצר אביו והביאו אל הבית פנימה לקיים רצון אביו. ומעשה זה מרומז בכתוב "וארז אל הבית פנימה מקלעת פקעים ופטורי ציצים..." (מלכים א', ו' י"ח).

אלקים שבר את הארז כמו שכתוב "ה' שובר ארזים", אין הוא אוהב את העצים הגבוהים והגאים.

הבין הממונה, כי אין לשתול את הארז הקמל מחדש, כי הארזים מיועדים למקדש בלבד, "כי נפל ארז" אומרים חז"ל זה בית המקדש. כל זמן שאין בית מקדש אין לארז חיים במקום זה הנאמן למקדש...

סיפרו על המגיד ממזריץ שהיה אומר כך:

שני מיני צדיקים ישנם בעולם: צדיק הנמשל לתמר וצדיק הנמשל לארז. צדיק הנמשל לתמר – קרוב אצל הבריות, מלמדם ומחנכם, ולמודיו נושאים פירות כמו התמר שהוא נושא פירות. צדיק הנמשל לארז – נעלה הוא וגבוה, ואינו מעורב בין הבריות, ועל כן אינו נושא פירות.