המלך העני
עידודו של הממונה את העניים נוצל על ידי רבים להרע. להר החלו עולים פושטי היד הפרופסיונליים, שהפכו את הצדקה לאומנות ומקצוע. הם הטרידו את העולים להר בדרכים שונות. עד כדי כך שהעולים להר התאוננו על הטירדה המיותרת.
תורת ישראל, טען הממונה, אוהבת את העניים, המדוכאים והחולים, אלקים הוא מגינם: "צעקת הדל תקשיב ותושיע". הוא האפוטרופוס שלהם: "עליך יעזב חלכה". "ויהי ה' משגב לדך משגב לעתות בצרה". "משד עניים, מאנקת אביונים
עתה אקום יאמר ה''. "עצת עני תבישו כי ה' מחסהו". בגירוש העניים ראה הוא משום עינוי המקורבים לה'. ולדעתו אדם שמחזה העוני מפריעו, רחוק מאוד מהר ציון ומבית ה'. אין הוא מרגיש בקדושת המקום בלבו ובנפשו, היות שקדושת המקום חופפת גם את העני. אומרים בשם אחד הצדיקים, כי אדם שאינו יכול להוציא בפיו את המוגלה שבפצעי חברו לא התקרב עדיין לאלקים. ביתו של אלקים מלא פצועים, חולים ועניים ומי שלא סובלם, אינו יכול עדיין להיכנס לבית אלקים.
בשני מקומות היו לעניים טענות חזקות - בכותל המערבי ובהר ציון.
הטענה לגבי הר ציון נובעת מצדקתו של דוד, המלך האמיתי בעולם שעליו מוטל להדמות למלך עליון. להיות רחום וחנון, אבי יתומים ודיין אלמנות ולהקשיב לצעקות העניים, כמו הקב'ה. טענה זו מקורה במעשה מוזר שקרה לדוד, שהפכו למלך הקבצנים, מעשה מוזר מאוד, לא יאומן כי יסופר.
המלך דוד נולד כקבצן מבחינת הזמן. מלך ישראל, המלך האדיר, המלך המשיח נולד בלי ימים, כמלך בלי תגא. נשמה שיורדת לעולם קובעים לה שנות חיים, ושמים אותן בתרמיל שתולים על צוארה, ואילו לנשמתו של דוד לא הקציבו ימים, התרמיל היה ריק, נשמתו ירדה לעולם ונשארה תקועה ועומדת באויר, נחנקה מחוסר אויר לנשימה כדמות מלכות ישראל, חזון דורות ללא דור וימי מציאות. לכן נעשה דוד לפושט יד ואוסף נדבות מבחינת הזמן.
מה עשתה נשמתו של דוד ? התיצבה על הר ציון והתחילה לאסוף נדבות.
תנו שעה להתקיים ! יום לחיות ! שנה למלך !
לא כל אחד רצה לתת לו את נדבתו. אנשים חסים על ימיהם, בעיקר העשירים המבלים בנעימים את חייהם.
מי נתן ? נתנו העניים ומהאוסף הגדול של ימיהם ושעותיהם נאספו שבעים שנה,
שנוכו משנות חייו של אדם הראשון, שאצלו מרוכזים שנות חייהם של כל בני האדם.
המלך הקבצן מבין את הקבצנים ויודע את רגשותיהם ואת סבלם. דוד המלך שילם להם על נדבת לבם ולקחם תחת חסותו, כפי שמסופר "ויתקבצו אליו כל א יש מצוק וכל איש אשר נשא לו וכל איש מר נפש" (שמואל א כב, ב).
ביתו היה פתוח לרווחה לכל עני. כל אחד יכול היה להיכנס אליו לאכול לשתות ולישון, וכשם שהיה ביתו בחיים כך צריך להיות ביתו לאחר מותו - פתוח לעניים.