הליכת עשרת בני המן

במסיבת פורים בהר נטפלו המסובים לר' מנדל מזקרוצים ובקשו שיספר להם על פורים במחנה. תחילה הוא חכך בדבר. למה לו לחטט בפצעים שמגלידים והולכים ביום שמחה? כשהסבירו לו, שגם במגילת אסתר קוראים מספר פסוקים בניגון של "איכה", נעתר להם. מישש כמה רגעים בילקוט זיכרונותיו, הוציא אנחה עמוקה ופתח:

פורים תש"ד היה לנו פורים דמוקפין. היינו מוקפים בגייסות של סרדיוטים, כלבי צייד ומלאכי חבלה למיניהם. היינו מוקפים צרות צרורות, צרות הגוף וצרות הנפש, וגם מן השמים הוסיפו נופך.

משנכנס אדר ירד עלינו קור וכפור, ממש פחד וזוועה. השלג לא פסק במשך ימים ארוכים. בערב פורים פסקו השלגים ולא עוד אלא שמיד הפשירו ונעשה המחנה כולו כמין אוקיינוס של רפש ורקק.

אין צריך לומר, שעבודת הפרך לא פסקה, הוא הדין המיסדרים, המכות העינויים, והרעבון.

קודרים ומדוכאים, קופאים מקור שחדר עד לשד עצמותינו נתכנסנו כולנו באחד הצריפים.

"פורים היום" נענה מאן דהוא ואמר, "כיצד מקיימים מצוות פורים במצב כזה?" והתעורר הרצון לקיימה, ואם לא מצווה כהלכתה, לפחות זכר למצווה.

ברם כיצד?

מקרא מגילה? מאן דכר שמיה!

משלוח מנות? גברין ערטילאין

מתנות לאביונים? לעג לרש.

לבסומי פוריא? אין אדם משתכר בפורענות בלבד.

אף על פי כן הצלחנו לקיים זכר לחג. נמצאה הדרך.

כיצד?

למחרת בבוקרו של פורים יצאנו לעבודה. רגלינו הנעולות סנדלי עץ מתבוססות בשלג וברפש, והצינה מכרסמת בעצמותינו. זוגות זוגות צעדנו בסך, והסרדיוט הממונה, שהיה ממציא מדי פעם המצאות שונות כיצד להתעלל בנו, נבח כלפינו: "לשיר, יהודים!" ודווקא שיר נאצי רצה לשעשע את רוחו. מיד ניצנצה מחשבה בלבי ופצחתי בקול רם בניגון של אותו שיר גרמני: "ואבד חמש מאות איש... את פרשנדתא ואת דלפון ואת אספתא ואת פורתא ואת אדליא ואת ארידתא ואת פרשנדתא ואת אריסי ואת ארידי ואת ויזתא – עשרת בני המן". שירה עזה פרצה מפי כל הצועדים עמי בסך, ואותו המן שהיה ממונה עלינו נחה דעתו.

ואנו למקרא מגילה נתכוונו זכר לפורים.

ומשלוח מנות כיצד?

נזכרתי בו בצדיק הקדוש רבי ישראל מרוזין זצ"ל. כשהיה הרוזינאי ז"ל חבוש בבית האסורים והגיע פורים הצטער אותו צדיק צער רב שאין בידו לקיים מצוות משלוח מנות ודמעות זלגו מעיניו. מיד נטל כוס והיה בוכה עליו עד שנתמלא הכוס דמעות. משנתמלא עמד והרים הכוס כלפי מעלה ואמר: "רבש"ע כתוב "עמו אנוכי בצרה", שמע מינה, שאתה ואני כאן בכפיפה אחת. הא לך כוס דמעות זה משלוח מנות. וכיוון שכבר הורה זקן, שאדם מישראל החבוש בבית האסורים בפורים יוצא ידי חובת משלוח מנות בדמעות, ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה. אלא שאף על מנהג ישראל לא רציתי לוותר. ומנהג ישראל שעושים בפורים אוזני המן. נטלתי את פרוסת הלחם שלי ועשיתי ממנה המן טאש. ושמתי במקום סתר. הרגיש בדבר אחד מחברי וליגלג עלי.

מה אתה מצניע שם, אפיקומן של פורים?

לאו, אמרתי, המן טאש בעל שלוש פאות ולמה התקינו שלוש פיאות להמן טאש? להזכיר, שבזכות שלושת אבות העולם התרחש להם נס לעורר זכותם גם היום. ובזכות זכר לפורים שעשינו בימים ההם אנו זוכים לקיים פורים כהלכתו בזמן הזה, לרבות לבסומי בפוריא.

הכיצד ?

התכופף רבי מנדל כלפי המסובים ולחש באזנם מעשה ששמע מפי הממונה ושארע בפורים תש"ז.

שמעתי, אמר ר' מנדל, שעל בקשתו של הרב הגאון רבי שלמה דוד כהנא רבא, עלו באותה השנה מירושלים העתיקה לחברון, למערת המכפלה עשרה יהודים, צדיקים ואנשי מעשה, להתפלל למעשה ניסים ולגאולתם של ישראל. הלכו העשרה למערת המכפלה כש"המן טאש" ויין בתרמיליהם לסעודת פורים. כשהגיעו למקום נמנו וגמרו לשהות בתענית. התעטפו בטליתותיהם מסביב לבנין המערה ועמדו בתפילה. הטיחו ראשיהם באבני החומה, צעקו והתריעו, וקרעו שחקים להחיש בגאולה כל זמן שנשאר מי לגאלו. כשדחקו עליהם שומרי הבנין השאירו את היין וה"המן טאשים" משלוח מנות לאבות העולם. עמדו מחוץ לבנין והוסיפו בתפילה. "שמעתי מספרים" הוסיף ר' מנדל בלחש שלקול צעקתם נחרדו אבות העולם ממנוחתם ונבהלו, "קינות וצום בפורים"? וכשראו את משלוח המנות עמדו על סוד הצרות והתעוררו ברחמים לתשועת ישראל.

ובאותה שנה יצא דינו של אותו רשע.

כשהגיע סיפור המעשה לממונה חפץ לגנזו, וכך גם יעץ לו ידידו מגן הצבאים. אלא שלא העיז, משום מצוות כיבוד אב שלא לפגוע חלילה במה שקשור לזכרו.