הכינור מענפי ההר

"שירה חדשה שיבחו גאולים"... דע, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל עשב ועשב יש לו שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה.- ר' נחמן מברסלב

כשרצה הקב"ה לעשות את חזקיה למשיח וסנחריב לגוג ומגוג, קטרגו מלאכי השרת על שלא אמר שירה, ומידת הדין אמרה לפני הקב"ה: מה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך, לא עשית אותו משיח, חזקיה, שעשית לו כל הניסים הללו ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח? ע'כ נסתתם. ומספור זה למדנו שאין גאולה בלא שירה.

ודורנו? היתכן שלא יגיד שירה? האפשר לה לאתחלתא דגאולה להשתלט ולהגיע לגאולה שלמה בלי שירת הגאולה?

במסגרת פעילותו בהר ציון הזמין הממונה אומן מומחה לקישוטים ועטורים, וביקש ממנו לעשות בשביל ההר, כנור מיוחד, שיסמל את כינורו של דוד המלך, אשר לפי האגדה היה תלוי מעל מיטתו ומנגן מאליו. האמן דרש וחקר וביקש לדעת מה היתה צורת הכינור של דוד נעים זמירות ישראל. הוא עשה ימים כלילות כדי ליצור את הכינור, ובמשך שבעה ימים הכין את הכינור מלאכת מחשבת.

הכינור נעשה מענפי ההר, קיימות בו הסגולות של עצי ההר, ונשמעים בו רשרושי ההר, לחשיו ותפילותיו. תרועת השמחה של ימי העצמאות והחרות, ואנחות הקרובים העולים למרתף השואה להתיחד עם אפר הקדושים.

הממונה על ההר ראה תמיד בחזונו את הכינור המתחיל לנגן מאליו, וממלא את ההויה כולה בשירה לאלקי ישראל, על הגילויים הנפלאים שנתגלו בדורנו במלחמת השחרור, בבניין הארץ ובקיבוץ הגלויות, כפי שהבטיחו לנו נביאי ישראל.

את מעשה הכינור קשר הממונה לאגדה על דבר שליחותו של ר' שבתי.

בחזונו מצא לו הממונה שותף, ר' שבתי. אחד הזקנים, היה רגיל לעלות להר בדמדומי ערב, בחצות לילה או לפנות בוקר, בהתבודדות וביחידות, בזמנים שההמונים אינם עולים. "ברעש ההמונים", אמר ר' שבתי, "אין שומעים את קול ההר שהוא קול דממה, ואולם, לך דומיה תהילה התהילה שהיא השירה של תהילים כוחה בדומיה". ר' שבתי הטריד את הממונה בדרישה שיחדש את הכינור, ר' שבתי טען שצריכים לעשות את הכינור. היה בטוח, וגם הבטיח לממונה שהכינור ינגן מאליו ככינורו של דוד, והעולם יתמלא שירה. הממונה היה במבוכה, הוא רצה בכינור, התגעגע אליו אך חשש לעשות. "מי אני, שבלי קבלת רשות אעשה כינור ככינורו של דוד המלך בהר-ציון ? ומי בכלל אומר שאפשר לעשות כינור אחר ? כינורו של דוד המלך יחיד במינו, ורק הוא מנגן מאליו וכשיגיע הזמן ויוכשר הדור יימצא הכינור ותחודש השירה, הוא יתגלה מאליו וינגן מאליו".

ענה לר' שבתי.

ר' שבתי לא קיבל את התשובה "אברכך בכל אשר תעשה" טען לפני הממונה, "אם רצה השם וההר נמסר לידינו, אסור לנו לשבת בחבוק ידיים ולחכות עד אשר הכינור יימצא מעצמו – עלינו לעשותו, ואז תקוים בנו הברכה, הוא ינגן מאליו והעולם יתמלא שירה".

בסוד שיח ההר, העלה ר' שבתי פעם את הרעיון ללכת לנהרות בבל ולחפש על הערבים את הכינורות שהלוויים תלו שם.

"ובכן, היכן הכינורות"? שאל ר' שבתי, "הלא יתכן מאד שעדיין תלויים הם שם, תלויים ומחכים ומצפים שנבוא וניקחם לשיר בהם משירי ציון"

"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו".

עוד באותו ערב נבחר ר' שבתי להיות שליחו של ההר לחפש ולמצוא את הכינור.

בניסי נסים עבר ר' שבתי לירושלים העתיקה, ושרך את דרכו לנהרות בבל. ר' שבתי לא הלך לבדו, במשך כל הזמן היה נדמה לו כי מישהו מלווה אותו. מזמן לזמן נתגלה לו צל ארוך בלתי מובן, וידע כי מן השמים מגינים עליו. בלכתו רחש בלבו את תפילתו של דוד:

"ה' רועי לא אחסר.

בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני...

גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע

כי אתה עמדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני".

כשהגיע בשלום לנהרות בבל, עבר את חופי הנהרות לאורכם ולרוחבם והסתכל בכל הערבים והעצים ולא מצא דבר. לא היה זכר לכינורות. אולם ר' שבתי לא התייאש, והוסיף לחפש. כעבור זמן רב, אחרי חיפושים רבים וטלטולי דרך קשים, כשנסתתמו כל האפשרויות ושוב לא היה מקום לחפש, עמד ליד הנהר עייף ויגע שפך את שיחו לפני אלקים שידריכו בדרך הנכונה.

מן השמים ריחמו עליו על ר' שבתי, וענו בדרך רמז שעליו לחזור להר ציון. לפנות בוקר בעמדו ליד הנהר, התקרב אליו זקן אחד מוזר בלבושו, שעיניו מלאות תוגה וצער, והתיישב לידו על האדמה, ר' שבתי שאל את הזקן אם לא ראה בסביבה על העצים כינורות הזקן הביט בו בשתי עיניו הנוגות וענה לו "לא ראיתי כאן שום כינורות".

הזקן דיבר בקול חלש ואמר לו שהוא זקן מופלג בשנים ואינו זוכר אפילו את שנות חייו, ומסתובב הוא כבר עידן ועידנים מסביב לנהרות הללו ואף פעם, הדגיש, לא היו בזה שום כינורות. ר' שבתי הבין שזקן זה נשלח מן השמים להודיעו שהכינורות אינם, והחליט לחזור. משנפרד מהזקן שישב על ידו הוציא הלה מתרמילו ספר קטן, ניכר היה שהוא עתיק מאד, ומסר את הספר לר' שבתי ואמר: "מצטער אני על טרחתך. אתה אינך היחידי ואף לא הראשון. בני אדם רגילים למעשה לצאת ולחפש את האושר במרחקים, אצל אחרים, בשעה שהוא נמצא למעשה אצלם. אולם שום דבר לא עשה הבורא חינם. מכל חיפוש וטורח, מוצאים משהו, ואף אם לא את זה שיצאו לחפש, הרי מוצאים משהו אחר. וכדי שלא תצטער אני מוסר לך את הספר הקטן הזה. הוא אינו הכינור, אבל בו תמצא את השירה לכינור. כשהסתכל ר' שבתי בספר מצא שהוא ספר תהילים עתיק ושמח עליו מאד. נפרד הזקן המופלג וחזר להר ציון.

בסוד שיח ההר ישבו הזקנים והקשיבו בחרדה לספורו של ר' שבתי. ליבם היה פתוח, והאזינו לכל הגה ולכל מילה. צער היה שפוך על פניהם לאחר שר' שבתי סיים את סיפורו ונודע להם שחזר כלעומת שבא בלי כנור. הסתכלו בספר התהילים שהביא ונענעו בכתפיהם.

"האם תבן אתה מכניס לעפריים, החסרים אנו ספרי תהילים בהר? לכינור אנו צריכים!" אע"פ שהיו מאוכזבים ומצטערים, בכל זאת הרגישו, כי במעשה הפגישה עם הזקן טמון איזה סוד חשוב שלא ידעו לפענחו.

במוצאי חג השבועות נתגלה הפתרון.

לאחר שסיימו את הסעודה שנקראה "סעודת דוד", התכבד ר' שבתי לומר לפני ברכת המזון "על נהרות בבל". מפני שהוא נדד מסביב לנהרות. ר' שבתי נהג להתפלל ולברך מהספר, הוציא את התהילים שהביא ופתח את מזמור קל"ב, "על נהרות בבל". הרכיב את משקפיו על חוטמו, התכופף, עיין בספר והתחיל לקרוא מהספר "בכינו בזכרנו את ציון על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו" כשהוסיף לעיין, ראה שהשורה הראשונה של המזמור נקרעה וחסרה. השתומם על הדבר, ואע"פ שהשתומם נמשך אחרי הכתוב, וקרא בניגון "בכינו בזכרנו את ציון", כאילו שכח את ההתחלה. הכל הסתכלו בו בהשתוממות ולא ידעו פשר הדבר. משגמרו את ברכת המזון התעצב ר' שבתי הזקן על המקרה ששכח את הפסוק "על נהרות בבל שם ישבנו", והתפלא שהוא, האומר תהילים בכל יום, שאמר את הפסוק הזה אלף פעמים ללא מכשול, הוא שהיה על נהרות בבל, ישכח לעיני רבים בפרהסיה את הפסוק הזה?! הצטער צער רב ובכה, התרחק מהחבורה והלך בודד בשבילי ההר. בבכייתו הגיע עד חדר המערה, ומשניגש לדלת נפקחו עיניו והתמלא חרדה, כי ראה דבר שעין לא ראתה מעולם. בתוך החדר עמד כינור וניגן מאליו, וסביבו עמדו זקנים מופלגים והחזיקו בידיהם ספרי תהילים כאותו הספר שהביא משם מבבל, וליד הדלת עומד אותו זקן ומפנה אליו את ידיו הרועדות מחרדה. ר' שבתי התעלף ונפל ארצה, הזקן החזיק בו ועודדו: "מה אתה צועק ר' שבתי, ומה החרדה על ששכחת את הפסוק? כולנו כאן מתחילים לשיר בלי ההתחלה שמע את השירה ותבין הכל". ר' שבתי שכב חסר אונים על הרצפה והקשיב:

"בכינו בזכרנו את ציון על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו" "ציון בתוכה תלינו כינורותינו" והזקן עומד עליו ואומר בנעימות: הקשב בלבך מה שאתה אומר בפיך "ציון ... בתוכה" ותבין מה שאמרתי, כי בני אדם רגילים לחפש במרחקים את האוצר הטמון אצלם. "את הכינורות תלינו בתוכה בציון" ולא רק על נהרות בבל, כאן הכינור".

התאזר ר' שבתי עוז, זקף קומה והתחיל לרוץ על פני ההר. ההר שר את מנגינתו "בזכרנו את ציון על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו" הציפורים צפצפו ושרו, זמרו ושרו, זמרו ושרו, והוא רץ בכל כוחותיו, מסתכל בציפורים ורץ. משראה את בני ההר מרחוק צעק בכל כוחותיו: "מצאתי את הכינור, הנהו – בציון בתוכה, בציון בתוכה, שימעו את צפצוף הצפרים - בציון בתוכה, היכנסו לחדר המערה ותראו את הכינור! מהר!" ושוב נפל והתעלף.

הזקנים סיפרו אחר כך, כי הגאונים הראשונים באמת פרשו ש"בתוכה", הכוונה לציון, לומר שאת הכינורות תלו בהר ציון ולא רק על נהרות בבל, וסיפרו כיצד ואיפה תלו את הכינורות. את סוד מסירת השירה לציפורי השמים המקננות על העצים בהר. ומאותם העצים הורידו ענפים ומהם עשו את כינור ההר...

דע...

אם הייתי זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לשם יתברך בלי תמיהה ובלי שום מחשבות זרות ואינם מצפים לשום גמול! כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם! וטוב מאד ביניהם לעבוד את ה' ביראה.

ר' נחמן מברסלב