היער המתעורר

בליל התקדש חג ראש השנה לאילנות עלינו להר ציון יחד עם הממונה, להביט בהתעוררותו של היער הזקן המקיץ מתרדמתו רבת השנים. השעה הייתה קרובה לחצות והיה זה לילה בהיר . הירח האיר במלוא אורו והשמים היו בהירים וזרועי כוכבים. רק פה ושם תעו להם עננים קלים רסוקים משיירי העבים הכבדים שהמטירו ביום האתמול ללא הפוגה. רוח קלילה השתובבה בעליזות בחורשת ההר כשהיא חורשת קמטים דקים בשלוליות מים קטנות שנקוו ליד העצים. מסביב ניגלו לפנינו הרי יהודה בהוד רוממותם ושממונם, המלאים סלעים גבוהים וחדים. כשהגענו לחורשה התעכב הממונה לרגע, סקר את נוף הלילה הבהיר ואמר, "כמדומני שאותו מזמור של "ברכי נפשי" לא אמרו נעים זמירות ישראל אלא בלילה כזה ובמקום הזה".

עברנו את החורשה ועלינו על תל עפר ע'מ להשקיף על יקיצתה של העיר. עמדנו הסתכלנו והשתוממנו: איפה היער הזקן המתעורר? מסביב עמדו ההרים קפואים ושוממים ללא עץ וללא שיח. הממונה הבין את פליאתינו ואמר: כשמסתכלים רואים שממה סביבנו, אולם השממה היא רק קליפה שלמעלה, קליפה חיצונית. ומתחת לקליפה עולם אחר, בעומק עומדים היערות כמו שהיו, עומדים דרוכים בכליון עינים ומחכים ללידה חדשה. לצאת לאויר העולם ולמלא את ההרים עצים ואילנות כמו בימי קדם לפני גלות העם.

והממונה המשיך וסיפר:

בשעה שברא הקב"ה את עולמו ויצר את האילנות והשיחים להנות בהם את בריותיו, בקומתן ובצביונן בראם. (חז"ל) וכשנברא האדם, לא הוצרך להמתין לצמיחתו של אילן ולבישולו של פרי, הכל היה מוכן, העצים היו בלבלובם, והפירות עליהם. משל למה הדבר דומה? לסעודה על גבי שולחן ערוך שאין אורח טורח בהכנתה, ומחכה להנות ממנה, אלא פושט ידו ונוטל מן המוגמר.

כשחטא אדם הראשון נתקלקלה הבריאה ונגזר עליו "ביגיע כפיך תאכל לחם" מיד השפילו העצים את עצמם וירדו מתחת לקרקע והיה האדם זקוק לעבוד, לחרוש ולנטוע, עד שנהנה מתנובתם. וזה מה שאמר הכתוב: "וידעו כל עצי השדה כי אני ה' השפלתי עץ גבוה הגבעתי עץ שפל הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש".

כשהיו ישראל שרויים על אדמתם, היו יהודה וישראל יושבים לבטח איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו והרי ישראל נתנו פרים. היו יערות רבים משגשגים ופורחים והללו נותנים ריח טוב ומלאו את הארץ בריח ניחוח לרצון לפני ה' ולפני בני אדם.

בשעה שקלקלו ישראל מעשיהם, ונתחייבו בגלות עמדו המקטרגים וקטרגו על האילנות והיערות שגדלו בארץ ישראל. כלום תעשה ח"ו התורה פלסתר ולא תתקיים בהם האזהרה שהוזהרו: "ושממו עליה אויביכם" מיד נגזרה כליה על היערות, החורשות והעצים, והפכו אותה שעה הרי ישראל כמדבר.

עמדו היערות וטענו:

אמנם נגזרה כליה על האדמה להיות שוממה כדי שתתבזה אצל הנכרים שלא יחשקוה, ומה נעשה לכשיבוא היום ותצמיח קוץ ודרדר, ואנו למה נופלה לרעה ונעבור מן העולם? וכשיגיע עת דודים, בשעה שיחזרו ויגאלו וישובו כיונים אל ארובתיהם מי מזין אותם, מי מאכילם, מי מיצל עליהם מפני החמה בקיץ, ומספק להם עצים לחממם מפני הצינה בחורף ונותן להם פרי?

עמדו היערות ועוררו רחמי שמים על ראשוני השבים וענו להם: דינכם, תרדו כשאתם עומדים וגדלים מלאי ענפים וכותרות פרחים וציצים מתחת לאדמה. הלכו ובאו במערות צורים ומחילות עפר, וכך הם עומדים ומחכים בכליון עינים בפתח העולם לאות מהשמים לשוב לקפוץ אל על ולהפוך את השממה לארץ פוריה – "והנה מדבר לכרמל והכרמל ליער יחשב".

עמד הממונה עם מקורביו והסתכלו על ההרים השוממים והערומים. העמיקו להביט מתחת לאדמה וראו את היערות כשהם עומדים שם באותה הצורה שהיו פעם: עץ ליד עץ, ואילן ליד אילן, עייפים ודוויים מוכנים לקפוץ החוצה.

הסביר להם הממונה את סוד הפריחה המהירה בארצנו עם שובם של בניה בוניה, בזמן כה קצר הצליחו ראשוני הבונים להפוך את השממה, נטעו כרמים ויערות והיינו כחולמים. איך קרה הפלא הזה?

והממונה, נרגש ומלא חרדת קודש מראה לכולנו:

ראו את היער הזקן כשהוא מתעורר, עצים ואילנות קופצים ויוצאים מתחת לאדמה ומתגלים בכל הדרם ויפים. ראו... ראו... הנה כאן, הנה שם... והראה באצבעו על עצים והאילנות שיצאו ויצאו...