הדסים לפורים

באותו פורים היתה השמחה שרויה במעונו של הממונה, לשולחנו הסבו כחמישה מנינים מבני ארץ ישראל ומאחינו בני ישראל שמחוץ לארץ, חסידים ואנשי מעשה משוחרי ההר, והיו שרים ושחים בדברי תורה וחכמה ומבדחים דעתם בפזמונים לכבודו של יום. כשעמדו המסובים לפרוש לבתיהם נטל הממונה ענפי הדסים שנקטפו בהר ציון ואשר עמדו על השולחן לנוי, ונתן ענף לכל אחד ואחד.

אלו שהכירו את הממונה שמשונים דרכיו מדרכי שאר הבריות נעצו בו עיניים תמהות. כאדם ששואל מה משמע?

הקדים להם הממונה דברים ואמר: תחילתו של מעשה אשתקד, ימים מועטים לפני פורים. עפ'י החלטה של ועדת ההנצחה לדובב שפתי ישנים ולהמשיך חיותם של בתי כנסיות שנחרבו, בקשתי מעובדי ההר לקבץ באחד החדרים אוסף של מגילות שהעלו אחינו בני ישראל מהגולה לאחר גזירת השמד. את בני הקהילות הקדושות שנותרו מן השריפה ששרף ה' ביקשתי שיעלו להר לקיים מצוות קריאת המגילה באותו חדר ובאותן מגילות, במטרה לתת בטוי להמשכיות חיי הקדושה של המגילות ובני הקהילות. ולא לאחרים בלבד אמרתי לעסוק במלאכה אלא בעצמי טרחתי והעליתי מגילות להר וסייעתי בידי העובדים בסידור הדברים.

העבודה הייתה פשוטה וקלה. הרי לא לבית נכאת נתכוונו, אלא לדבר חי, לשימוש לתפילה וקריאה. ואף על פי שקלה היתה העבודה ופשוטה, נערמו עלינו בדרכנו כל מיני קשיים ותקלות שלא היו צפויים ולא היו ראויים לבוא. הסופר, למשל, שהיה צריך להגיה את המגילות לא הספיק לתקן אלא שתי מגילות בלבד. ולא שלא הייתה שהות לכך, היתה שהות מספקת להגיה ולתקן מגילות. כיוצא בו, המנצח על המלאכה, אומן יד הבקיא וזריז במלאכתו, עלה על הסולם להתקנת הבמה ונפל, וכמעט ששבר את מפרקתו. עובדי ההר הרגישו שדבר מה אינו כשורה בעסק הזה, והוסיפו תפילות משלהם שלא תקרנה תקלות אחרות. אבל השטן לא נח, מה עשה? הביא רוח סערה חזקה בעיצומו של חג הפורים, כשפתחנו את הדלתות ונכנסנו, באה הרוח ופרצה חלונות ואשנבים, והעיפה את המגילות לכל עבר. הכל התבלבל ואי אפשר היה לדעת איזו מגילה כשרה ואיזו פסולה. באותו לילה של פורים גדול היה הצער, לא קיימו את המצווה באותן המגילות ולא המשיכו את חיות הקהילות. .

לשנה הבאה חזרנו ועשינו את שלנו, ערכנו את חדר המגילות. מכשולים ותקלות אירעו לנו גם הפעם אלא שהתגברנו עליהם, והקימונו את חדר המגילות של הגולה השרופה. בין עובדי ההר שעמלו בדבר, היה זקן אחד מהנסתרים, מהעולים הקבועים אל ההר, שביקש לסכל את העצה מתחילתה ועד סופה. משראה שלא עלתה בידו, הצטרף לעובדים ובשעת העבודה היה מפזם לעצמו פסוקים מהושענא.

משיצאו כוכבים של ליל פורים נכנסנו לחדר, הוצאנו מגילה עתיקה מבית כנסת שרוף בקהילה קדושה בפולין ואיש מאנשי וורשה עלה על מצפה הבית שמעל לקבר דוד והתחיל קורא בנגינה של טעמי המקר "ויהי בימי אחשוורוש", אולם כשהגיע הקורא לפסוק "איש יהודי היה בשושן" החוויר ונחלש. המילים יצאו מפיו מקוטעות כמגמגם, ולא סיים את הפסוק עד שהתעלף, נפל, וכמעט שפרחה נשמתו.

בהלה קמה בציבור וכמה מהם רצו להביא מים. עד שהם הביאו מים עלה בלבי שאולי זכרונות מרים עלו בלבו של הקורא ממה שראו עיניו בימי גזירות השמד, ומשום כך התעלף. באותו רגע רץ ובא הזקן, צועק וזועק, כועס ועיניו מזרות אימה.

"לסתור את האוסף והמגילות". לסתור!"

"בגין כבודו של דוד מלכא משיחא, לסתור"

רצתי אחריו עד לארונות שבהם היו המגילות מסודרות, תפסתיו בשרוולו ושאלתיו:

"ר' נתן, מה רצונו של מר לעשות?"

"מה שאני רוצה לעשות זה טוב" השיב ר' נתן

"מה שאתה עשית הוא רע. ועלי לתקן מה שקלקלת" ופשט ידו לקפל את המגילות הסדורות.

הפצרתי בו בר' נתן שיסביר לי רצונו. נענה לי ר' נתן והתיישבנו בודדים בפינה בחדר המגילות.

פתח ר' נתן ואמר: "תורה אמרה לא תלבש שעטנז, ואתה לובש שעטנז !,

התורה אמרה לא תבשל גדי בחלב אמו, ואתה מבשל בשר וחלב!"

"אפשר ומר חושד בי בכגון אלה?"

"הן", השיב ר' נתן "אתה מערבב שני דברים, שני יסודות נפרדים, שאינם מזדווגים כאחד לפי שעה. המגילה היא של מרדכי ואסתר מבית שאול שמלך בישראל עד שבא דוד. וההר מצודתו של דוד הוא וכאן קברו. ואין כאן מקום מיוחד למגילה מבית שאול, אין כאן מקום לחדר המגילות. כאן קוראים את המגילה בחפזון. אי אתה יודע את סודות ההר וכמעט שפגעת בדברים העומדים ברומו של עולם.

תדע, הנמיך ר' נתן את קולו כשהוא משפיל את עיניו. שבכל החגים וימי שמחה לרבות חנוכה אומרים הלל, ובפורים אין אומרים הלל. הטעם הנגלה שבהלכה ידוע. אין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ. אבל יש גם טעם נסתר, ואותו שמעתי מפיו של אביך זצ"ל הרב הגאון רבי שלמה דוד כהנא רבא, והוא: עד שהתשובה והמעשים הטובים לא יהרסו את המחיצה שבין שאול ובית דוד לעתיד לבוא, ביקשו חכמים שלא להכניס מזמוריו של דוד, מזמורי ההלל לחגו של שאול, בפורים.

תדע, "המשיך ר' נתן לאחר שנח –"רבותינו בעלי פיוטים קבעו קרובות ופזמונים לפורים לכל ברכות שמונה עשרה חוץ מברכת את צמח דוד. וכנגדו בהושענא רבה, יומו של דוד, קבעו בפיוטים זכרון למעשים טובים של כל מיני אבות שבמקרא, חוץ משאול".

בתוך כך, רמז ר' נתן, תבין על שום מה נקלטות בהר כל מיני נטיעות שאנו נוטעים סמוך לימים טובים, נטיעה נטיעה וסמיכותה לאותו יום טוב, ואילו הדסים, ששתלנו בהר סמוך לפורים על שם הדסה היא אסתר, לא נקלטו, אין הדסים מבית שאול נקלטים בהר, שהוא מצודת דוד.

אמרתי לו, "היא הנותנת, אין כוחנו מגיע לבטל דברים שקבעו ראשונים. אבל פתיחה של פיוס בין שני אבות העולם שמא חייבים אנו לעשות. על כל פנים בדברים שאינם פוגעים בהלכה, כגון הדסים, כגון חדר של מגילות." עיוות ר' נתן פניו, כמי שאינו רוצה, ומתוך שאינו מאמין בתכלית הדבר.

בתוך כך הגענו לחדר קברו של דוד בשעה שהבריות נשאו את הקורא על גבי אלונקה אל הרופא שבתחנת ההר סמוך לכניסה. עד שהם נושאים את החולה, יצא כנגדם מבית הכנסת של קבר דוד, זקן אחד בעל הדרת פנים שלא ראו כמותו מימיהם לזוהר. אמר להם אותו זקן, עד שאתם הולכים אצל הרופא אי אתם רשאים לדלג על חדר המערה של נעים זמירות ולהתפלל בו לשלומו של חולה. עד שהוא אמר להם מה שאמר, יצא לפינה נסתרת שבהר, והעלה משם הדסים נאים, שהעלו ריחות נפלאים ונעימים. נטל כמה מהם ונתן לפי חטמו של החולה על גבי האלונקה. ולא עברה שעה קלה עד שהתאושש ועמד על רגליו וחזר לדוכנו וסיים את מקרא המגילה.

שמע מינה, אמר ר' נתן, שיש מקום לפתיחה של פיוס. כיון שכך מצווה לחלק בפורים הדסים מהר ציון, סגולה לפיוס ושלום בין אחינו בני ישראל.

כשביקר ר' אבא, בהר ציון ושמע את המעשה ביקש להעביר לו הדסים מההר לברכת ד' מינים שמטרתם לאחד את כלל ישראל אהדדי.

כשנפטר ר' אבא בן ציון ועלה למרומים ביקש הממונה לצרף עלי הדס לעפר ארץ ישראל ששמו בקברו למראשותיו אולם תקפה אותו חולשה ולא מילא את הדבר.