דוד המלך אפוטרופסם של העניים

שאלת העניים מקבצי הנדבות ליד המקומות הקדושים, היתה שאלה חמורה. על מדוכה זו כבר ישבו, דנו ודשו עוד מקדמת דנא, יש שגרסו אותה לשבח ויש שגרסו אותה לגנאי.

ברם, מחוץ לדחיפה החומרית לקבץ נדבות שמביאה את העניים למקומות אלה, שבהם מצויים נותני נדבות מכל החוגים, יש לכך גם רקע נפשי. מפני שמקומות אלה הם מהמועטים ביותר שיש לו לעני נכה הרוח פיצוי מה על רגש נחיתותו ומעמדו השפל בחברה. הוא נפגש שם עם אנשים הבאים לשפוך תחינה לפני ה' בשל נגעי מצבם.

כמוהו, עומדים הם מרכיני ראש ושבורי לב, כמוהו הם סובלים ובלתי מרוצים מחיי עולמם. כאן יש לו רגש של שויון הנותן לו סיפוק נפשי. כאן הוא מוצא ניחומים, בצרות הרבים חצי נחמה, ולא חשוב מהי תלבושתו ומהו מצבו החומרי של הבא להשתטח ואפילו לא מצב רוחו החיצוני. העני יודע כי המשתטח בא בשל צרור צרות משלו, גלויים או נסתרים, ומי יודע צרות של מי שקולות יותר... , של המבקר או שלו, של העני, או של העשיר, ומאידך, מכיר העני ויודע כי כל בני האדם באשר הם, הם חסרי-אונים ונזקקים לרחמים מאת השוכן במרומים, לאותו בורא עולם, שבעיניו יש לעניים ולעשירים אותו "יחוס". כי ה' מחסהו !...

בעמנו, יש קשר חזק ועמוק בין מקום קדוש לבין צדקה לעניים. האדם בנוכחות אלקים - מתעלה ומתרומם ומשום כך הוא קרוב יותר למעשה צדקה: "צדקה תרומם גוי". מבחינת התורה יש למעשה Vצדקה ערך לא פחות מהתפילה, אם לא יותר, ולא עוד אלא שתפילות רבות מכילות רעיון זה: "ויהי ה' משגב לדך".

תופעה זו ראינו גם בהר-ציון, עוד משעות הבוקר עלו העניים להר, מכרו נרות, בקשו נדבות, הסתובבו בבתי הכנסת וקשקשו בקופסאות.

לכתחלה נתן להם הממונה רשות לבקש צדקה בהר, לנמוקי עמדתו זו הוא הסתמך בהחלטתו כנגד המקטרגים, על פסוקי תנ'ך ומאמרי חז'ל. לדעתו העניים היוו חלק מהמקום הקדוש בדיוק כמו הכהנים, החזנים, המפקחים, לומדי התורה, אומרי תהילים, עשרה בטלנים וכיוצא בהם. הממונה, ראה בהם משום נוי המקום. אשר על כן ראה בהם הממונה כמי שמייפים ומקשטים את המקום מבחינה רוחנית ומוסיפים ערך לקדושת המקום. רמז מצאו לכך באימרה שאין ישראל נגאלים אלא בצדקה, שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (שבת קלט.) ומקרא מלא הוא כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו. ועל הפסוק הזה דורשים חז"ל: אין מדותיו של הקב"ה כמידת בשר ודם, מדת בשר ודם מי שהוא עשיר ויש לו קרוב עני, אינו מודה בו... ואם היה עשיר הכל נדבקין בו ואוהבים אותו.., אבל הקב"ה אינו כך, מי הם עמו ? העניים - רואה לעני ונדבק בו, רצונך לידע, ראה מה כתיב: "כה אמר ה' השמים כסאי... ואל זה אביט אל עני"...

וכשיתרצה ה' לציון על מי הוא מרחם תחילה - על העניים, שנאמר: "כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו"... (שמו"ר לא, יב).

עוני קישט את היכלו של שלמה והוא גם מקשט כל פינה בה שרויה שכינתו של אלקים.

כשהקים שלמה את בית המקדש, הקימו בכל הפאר הראוי. הכל נעשה והושלם ביופי ובחן ובכל המומחיות שבני אדם יכולים להגיע אליה. שלמה המלך עבר על כל המלאכה שנעשתה במקדש, ולא מצא שום פגם או דופי, מלאכה מושלמת לכל פרטיה. הכל נעשה משיש ואבנים יקרות והכל הבריק בברק נהדר.

בכל זאת היה חסר משהו, בלבו כירסמה אי שביעות רצון טמירה בלב, שהוא עצמו לא הבינה, משהו חסר, הכל מבריק, קר ולא מחמם את הנפש. הוא חיטט, בדק וחקר, למצוא את הסיבה ולא מצאה. חסרה היתה ההשראה הרוחנית שבית אלקים הבנוי לתלפיות היה צריך להשרות על כל הבא בתוכו. הוא הרגיש מעין קרירות בחלל, משב רוח צונן ריחף באולמות ובתאים, אשר הפריע לרגשות הפנימיים להתפרץ החוצה. הוא המתיק סוד עם יועציו וחכמיו כיצד לתקן את הדבר, אך אף אחד מהם לא מצא את הפשר.

הצטער על כך שלמה המלך צער רב, ולא ידע מנוחה בנפשו.

באחד מפרברי ירושלים גר איש אחד, שהיה קודם לכן בעל בעמיו, היו לו נכסים, שדות וכרמים. הגלגל התהפך, הוא איבד את הונו ואת נכסיו, ונשאר נקי מכל רכושו, עד שנשאר ללא משען לחם ממש. איש זה שמעולם לא נצרך לבריות בכה במסתרים וקונן על מר גורלו בין כותלי ביתו.

לבסוף עלה האיש למקדש להתפלל ובא אל המקום הזה. עמד ליד קירות ההיכל ושפך את שיחו לפני השוכן בבית הזה:

"כתבת בתורתך, אלקים אלקי, אפס כי לא יהיה בך אביון, והרי הנני עני ואביון מדוכא, בבית אין מאומה, וילדי רעבים ללחם. הושיעני נא אלקים ! חוס ורחם עלי" !

זו היתה "תפילה לעני כי יעטוף" ודמעותיו של אביון זה זלגו אותה שעה מעיניו ונפלו על השיש על הקירות ועל המזבח.

למחרת בא שלמה המלך למקדש, הוא הביט בקירות, במזבח ובפרוכת, והנה הרגיש שמשהו השתנה בהם. המקום הבריק באור אחר - באור מחמם ומרעיד לבבות.

הוא שאל את הכהנים ואת משרתי הבית על פשר השינוי שחל מאתמול עד היום,

אולם הם לא ידעו לומר לו דבר. מפני ששום צבעי, מקשט, או אומן לא ביקר ביום זה בהיכל, מלבד איש עני אחד שעמד כאן והתפלל. התפלל ובכה.

עני שהתפלל ובכה ? הרהר המלך בלבו, יש לעקוב אחרי עני זה. ברור שבגללו השתנה המצב כאן. עקב המלך אחרי העני מדי בואו להתפלל, התבונן, ונוכח כי הדמעות הניגרות מעיניו על האבנים, ממלאות את המקום חן יופי וזוהר.

ומהמקדש אל הקודש: שבת קדשנו - הוסיף הממונה, גם היא מתהדרת ומתקשטת בצדקה, מצוה היא להדר בקישוט השבת ע"י טלית יפה, מפה נאה, פמוטים, נרות, וכו' וכבר אמרו חז"ל ששני מלאכים מלווים את האדם בליל שבת מבית הכנסת לביתו, וכשמוצאים שולחן ערוך, מיטה מוצעת, נרות דולקים וכדו' הם מברכים את הבית ב"יהי רצון שלשבת הבאה כך", וכל קישוט והידור טוב ונאה. אולם הקישוט הנאה ביותר הוא הצדקה המשלימה את נוי השבת ותפארתה.

ומעשה שהיה בשני מלאכים שהלכו לבקר בליל שבת את בתי ישראל, הלכו מבית לבית ומצאום נקיים, מצוחצחים ומהודרים, נהנו וברכו אותם בברכת השבת. והנה נכנסו לביתה של אשה ענייה, השולחן היה עירום ממפה, הפמוטים היו חלודים ומאובקים, שום דבר יפה לא נמצא בבית כדי לשוות נוי לשבת בחדר הצר, ואעפ"י כן היה המעון הדל הזה מזהיר ביופיו על יתר הבתים. המלאכים עצמם התפלאו על תופעה מוזרה זו. חיפשו את מקור האור, התבוננו וראו שליד נרות השבת עומדת צלחת שבורה ובה מספר פרוטות רטובות, ומצלחת זו שופע היופי וההדר הנוסך אור בחללו של החדר. הם התפלאו מאד לפשר הדבר, ושאלו את האשה על כך.

ותען האשה ותאמר: לי אין כלי כסף או זהב כדי לקשט את שבתי ולכבדה. אני מצטערת על כך עד מאוד, ומדי שבוע עם כניסת השבת הדבר מכאיב לי מאד, שכן אז אני מרגישה בעניי.

ולכן אני נותנת פרוטות כצדקה לעניים, לרבי מאיר בעל הנס, לעניי ארץ ישראל הנמקים

בעוניים ולעניי עירי, כך אני משתתפת באותה שעה בצערם של עניים ומחסורם, נתינת הצדקה מעודדת אותי, ונותנת לי קצת סיפוק, ונחת רוח מעין עונג שבת. ירדו המלאכים לסוף דעתה, והבינו את שורש השבת, שהיא עצמה צדקה לעניים, מעט מנוחה לאלו העמלים כל ימות החול על פת לחמם, לאלו העובדים עבודות פרך בששת ימי המעשה להחיות את נפשם ונפש בני ביתם.

באה שבת - באה מנוחה.!

ומקדשי קדשים לקדשים קלים: מן השבת אל הסוכה - המשיך הממונה, סוכה זו שאנו מצווים לקיימה בנוי וקישוט, אף היא אינה מתגנדרת אלא בצדקה.

יש סוכות של אמידים שלא חסרים בה מיני קישוטים ודברים שבנוי, מעשי טרקלין. ויש סוכות של עניים שאין ברשותו של בעליה לפרכסה ולפארה בכלים נאים, בפרחי נייר הדורים וחפצי ערך, ולא עוד אלא שכל הסוכה עצמה בנויה על גבי כלונסאות גסות, פשוטות ובלתי מהוקצעות, דפנות של שקים, וסכך של ענפי סרק, ריהוט פשוט ודל, מעין מלונה במקשה, ואעפ"י כן "אל תביט אל מראיה ואל גודל קומתה" - היופי אינו בסוכה אלא בלבו של האדם, וממנו הוא נשפך על פני הבית והסוכה.

דרכו של ר' מרדכי מימים ימימה היתה לקשט את סוכתו בכל מיני קישוטים ופרפראות של נוי. לתכלית זו היה מתחיל עוד מראש השנה לחסוך פרוטה לפרוטה כדי לקנות דברי קישוט: שרשראות. פירות, תכשיטים, ושטיחים שהקדישם לשם נוי-סוכה.

בערב חג אחד כשהלך ר' מרדכי דנן לקנות את הנוי לסוכה, נפגש עם אחד ממכריו שהיה רגיל לנסוע לרבו מליז'נסק. איש זה התאונן בפניו על מצבו העגום ועל צרותיו כי רבו.

ר' מרדכי התבונן בפניו והבין שאיש זה עדיין לא הכין את צרכי החג, פנה אליו ר' מרדכי ואמר:

שמע נא ידידי, אולי תקבל ממני הלוואה שלשה רובלים וכשירחיב ה' גבולך תחזיר לי כמובן.

האיש היסס בתחילה לקחת. הוא טען:

מנין אקח לשלם לך ?

אך ר' מרדכי לא הרפה ממנו ושידלו בדברים:

כלום אינך סומך על השי'ת ?

מה אתה חושב שהנך בן חורג לאלקינו ח"ו ?

שמא מפקפק אתה בהזן לכל בריותיו שלא יפקדך במוקדם או במאוחר בפרנסה ?

האיש אמנם ענה לו במידתו:

אין סומכין על הנס. בטחון שפיר ונאה, ברם לא על חשבון אחרים.

וע"ז השיב לו ר' מרדכי ששמע פעם מרבו הקדוש פירוש למה שאמרו חז"ל לגבי צרכי השבת שהשי"ת מייעץ: לוו עלי ואני פורע ! מה יש לו ללוה וכו"כ למלווה מהבטחה זו ? ברם האמת היא שעל סמך הבטחה זו מותר לו לאדם בהחלט ללוות מאחרים וההלוואה מחייבת כביכול את השי"ת על סמך הבטחה זאת לשלם. וסיפר לו את המעשה המסופר ב"קדושת הלוי" על אותו גביר בברדיצ'ב שהלווה ל"יורד" אחד כסף על סמך ה"ערבות" של השי'ת שאותו "יורד נתן לו ואח'כ לא רצה הגביר לקבל את התשלום מפני שטען שימים אחדים לפני זמן הפרעון שהיה כתוב בשטר החוב הקדים השי'ת ושילם לו ואין מקבלין פרעון מהלווה כשהערב כבר שילם החוב.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב פסק שהדין עם הגביר מפני שהבטחה של השי"ת דינה כדין ערבות גמורה לכל דבר.

קיבל האיש את שלושת הרובלים מר' מרדכי, אך בזה עוד לא נפטר ממנו. התחיל ר' מרדכי להפציר בו שיהא אורחו ללילה הראשון בסוכתו. הבין ר' מרדכי שאדם זה עני הוא, ואין לו לצרכי החג, לא היה בידו להכין סוכה משל עצמו והזמינו אליו. האיש שכבר היה כסף בכיסו פת בסלו, לא הרגיש בהזמנה זו משום פחיתות ערך ונעתר לו.

לפנות ערב, בשעה שאשתו של ר' מרדכי הדליקה את נרות החג בסוכה, ראתה שהסוכה כמעט עירומה ללא שום קישוטים והשתוממה מאוד. מיד רצה אל בעלה ואמרה לו בטרוניה: מרדכי, מה זה קרה לך הפעם, שכחת את הנוי ? ביישת אותי וביישת את הסוכה. ענה ר' מרדכי ואמר לה: לא שכחתי. אך בחג זה זימן לי אלקים נוי מעולה יותר ומפואר יותר, נוי אמיתי, שעליו אמרו חז"ל:

"זה אלי ואנוהו..." איזה נוי הוא ולמה לא קישטת בו ? שאלה אשתו בתמהון, הנוי הוא חי, ענה לה ר' מרדכי. רוח ממללה, נפש, נשמה, הנוי הוא אורחי והם יבואו יחד ישר מבית הכנסת.