בדמעות המרתף
אלף וחמש מאות מצבות זכרון במרתף השואה וברחבה שמחוצה לו, והמצבות לוחות אבן הם. לוחות אבן חזקות וקשות ובמרכזן עומד לוח הזכרון לקהילת ורשה. מאבן קשה מאד, קשה כמוות. ולמה נבחרה האבן למזכרת? סיפר הממונה.
הרשעים זממו להחריב את בית העלמין של ורשה, כפי שהחריבו את הקהילה כולה, והרסו את כל בתי העלמין – מפני שחששו מהמתים לא פחות מהחיים – אלא שהתעכבו במלאכתם – עד שהגיע הזמן וברחו ברוב בהלה מן העיר.
ומדוע התעכבו ? היה זה בשנת תש"ג, ימים אחדים אחרי חורבן הגיטו. תפסו הרשעים קבוצה של יהודים, והוציאו אותם לבית העלמין כשלקחו איתם פטישים כדי לנתוץ לשבור ולהרוס את המצבות. ניגשה הקבוצה למצבתו של ר' זאוועלע, רבה של ורשה – לשפוך שיח, לבקש מחילה ולהתחיל בעבודת ההרס כפי שכפו עליהם הרשעים. בעוד בידיהם הרימו את הפטישים לנתץ את המצבה, מפני שכך דרשו הרשעים שעמדו עם האקדחים מכוונים לראשיהם, הם התפללו בליבם ומעיניהם זלגו דמעות על המצבה. הם פגעו במצבה בפטישים ובמקבות – אולם המצבה לא נשברה. פגעו בשניה והמצבה לא נשברה ואף לא נסדקה. היא נשארה בשלמותה כמו שהייתה, האותיות נזדקרו עוד יותר והתמלאו בדמעותיהם של המכים בפטישים.
התחילו הרשעים גוערים בהם – מה אתם משחקים שם ? הכו בחזקה יתרה! – הרימו שוב את פטישיהם והנחיתו אותם בכל העוצמה על המצבה – אך היא לא נשברה. התנצלו לפני הרשעים, וסיפרו להם את המעשה. התרגזו הרשעים וצעקו עליהם. ניסו שוב בניתוץ – וגם הפעם לא נפגעה המצבה במאומה. לקח ראש הרשעים את המקבת בי דו, הרימה בכל כוחו, והנחיתה על המצבה בדברי איום – כך אני אשבור את ראשיכם.
היה הרשע בטוח שהמצבה תנופץ ותיהרס – אולם היא לא נפגעה והרשע הסתכל בעיני זעם באותיות המצבה ששחקו ממנו, כשהזיעה ניגרת על פניו. לכו למחנה! צעק על שבויי המחנה, נבוא בשנית עם מקבות ופטישים גדולים וחזקים יותר.
אולם כיוון שדחו – דחו, ולא הספיקו כבר לבוא, וכעבור שנה ברחו במנוסה מן העיר.
והמצבה – מדוע היא לא נשברה? היא לא נשברה – אמר ר' שמואל – מפני שהיא התקשתה כברזל. שלוש שנים ספגה את דמעות אנשי הקהילה, יום יום אכלה דמעות ונתקשתה כפי שלא נתקשה שום דבר, ושום פטיש לא יכול היה לשברה – הפטיש נשבר עליה.