אלון בכות
לעצים יש חיים משלהם, כשם שיש חיים לבני אדם "כי האדם עץ השדה", ועץ השדה כאדם. חיי העץ חוזרים ומפעפעים בתוך העץ, ומחלחלים בכל מה שנעשה אחרי כן מהעץ.
מקובל בדרך כלל שכל אמן משקיע את כל מרצו ונשמתו במלאכתו אשר הוא עושה, ומי שאזנו כרויה, שומע את הדי נשמת האמן ביצירתו. כאמן היוצר, כן גם העץ. מי שאזנו כרויה יכול להקשיב להמיית העץ וחייו גם בכלים שנעשו ממנו. שירת העץ בוקעת היא ועולה מתוכו גם בחפצים שנוצרו ממנו.
במחנות ההשמדה עמדו עצים בודדים שעליהם היו הרשעים רגילים לתלות את הקדושים לעיני כל אנשי המחנה למען ישמעו וייראו. הקדושים הלכו בראש מורם, ברוח גבורה ובשירה. ברגע האחרון קראו "שמע ישראל" קראו לנקמה, והביטו על מעניהם בבוז ובלעג. שירת הקדושים חדרה לעץ, ויחד איתה רגש הגבורה שפעם בלב התלויים. שירת הגבורה חלחלה בעץ ופעפעה בתוכו, ועברה לכל הבא במגע עם העץ, על ענפיו וכל החפצים שנוצרו ממנו.
אנשי המחנה הרגישו בסוד זה, ונמצאו ביניהם כאלה שהתקשרו לעצים הללו לשאוב מהם שירה וגבורה ושמרו על ענפיהם למשמרת זכרון.