איומה כנגדלות (צחוק לעומת צחוק)

בשמחת תורה תשי"ג בשעה שהציבור בהר ציון עשה הקפות בחדווה יתירה הקהיל ר' מנדל את כל התינוקות שהיו שם, נתן ביד כל אחד ואחד דגלון של שמחת תורה, הלך ובא עימהם אצל הכבשן שבקצה ההר ועשה הקפות מסביב לכבשן. ר' מנדל היה מהלך כשהוא עטוף בטליתו עד למטה מעיניו וספר תורה בידו וקורא בניגון "מלך עולמים הושיעה נא, איומה כנגדלות" והתינוקות אחריו, דגלונים מורמים בידיהם ועונים אחר ר' מנדל, מלך עולמים הושיעה נא, איומה כנגדלות, ועושים הקפות סביב לכבשן.

וכבר היו הכל יודעים, כשר' מנדל עושה שינוי מעשה, סימן שיש דברים בגו. והיו הכל מצפים לשמוע מפיו מה דברים בגו כאן. ולא היה להם להמתין זמן רב. משסיים הקפותיו חזר ובא ר' מנדל בראש התינוקות לבית התפילה, עלה על הבימה ופתח ואמר:

מצווה לספר בשבחן של ישראל. וגדולה יותר המצווה לספר בשבחן של תינוקות מישראל, שלא טעמו טעם חטא ומסרו נפשם על קדושת שמו יתברך כצדיקים גמורים ששנו פרקם והכירו בוראם. ומעשה שהיה כך היה.

לוחות של כיס היו בידי הרשעים הנאצים ימ"ש והיו חגי ישראל ומועדיהם רשומים ומסומנים בהם, כדי שיידעו לכוון פורענות קשה ביותר על ישראל ביום חג ומועד. כך היתה מתקיימת בנו בימי גזירת השמד ר"ל קינתו של ירמיה הנביא "קרא עלי מועד לשבור בחורי."

לפיכך, כשהיו ימים נוראים וחגים של תש"ב ממשמשים ובאים היו לבותינו מפחדים, מה פורענות העלו לנו הרשעים ימ"ש בליבותיהם הטמאים לימים טובים הבאים עלינו לטובה במחנה. וכשכבר יצאו רובים של ימים טובים ולא נתרחש מאורע, היו לבותינו פגים ומתפללים:

"יהי רצון שרחמי שמים שכשם שהצילנו מכף רשעים טורפים עד כאן, יעמדו לנו כל החגים והמועדים הבאים עלינו לטובה עד שנצא מכאן בשמחה לחירות, כפי שמובטח לנו מפי הנביא כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף."

אלא שמחשבה אחרת היתה בליבם של הרשעים ימ"ש. בדקו הללו ומצאו, שאין להם לישראל יום טוב של שמחה כיום טוב של שמחת תורה ואין להם לתינוקות מישראל יום טוב של שמחה כיום טוב של שמחת תורה, שבו תינוקות מישראל יוצאים ודגלים של תורה בידיהם ורוקדים ושמחים כל היום כולו. כיוון שכך, אין לך יום-טוב הגון לשריפת תינוקות מישראל בכבשן של אש כיום טוב של שמחת תורה. מה עשו? הקהילו כל התינוקות מישראל שהיו במחנה, נתנו בידו של כל תינוק ותינוק כמין דגל והאנס הרוצח ימ"ש תליינם של אלפים ורבבות מישראל אנשים נשים וטף הי"ד, עמד בראשם ובשורה ארוכה ארוכה הובילם בסך לפתחו של כבשן האש ופיו מלא צחוק וכל גופו כולו מתענג מרוב צחוק עד שנתעוות פרצופו הטמא ונראה כמין שטן של גיהינום. היו התינוקות הולכים קרועים ובלויים, רעבים וצמאים, יחפים ופרועי ראש ובעיניהם האימה הגדולה. יודעים היו הללו להיכן מוליכים אותם. ושתיקה רועמת עלתה משורת התינוקות שדגלונים בידיהם, משל, נדברו יחדיו שלא לשמח לבותיהם של רשעים לא בפעייה של בכיה ואפילו לא בדמעה אחת. באותה שעה עמדנו, מי בעבודת פרך שלו בחומר ובלבנים ומי בצריף לאחר משמרת לילה של עבודה קשה, על משמעו של הכתוב בשיר השירים איומה כנגדלות.

כיוון שהגיעו לפתחו של כבשן עמד האנס הרוצח וסידר את התינוקות בשתי שורות. עמדו שם כנופיות כנופיות של פלוגות ס"ס ובידיהם טליתות של תכלת מצויצות שהעלו והביאו ממחסן הבגדים, מעיזבונם של אחינו בני ישראל הקדושים שמסרו נפשם על קדושת שמו יתברך בכבשן אש זה. היה האנס עומד ונוטל טלית מידו של חייל ונותן בידו של תינוק, שהיו הללו נקראים לפני לפי התור ליטול טלית ולהתעטף בה. כיוון שהתעטפו התינוקות בכל הטליתות שהיו בידו, העמיד האנס את שתי שורות התינוקות שלפניו ב"הקשב!" ותוך שהוא מתפקע מצחוק שהיה משנקו פתח לפניהם בקולו הצורח: הקשיבו! לפי ה"יודענקענער*" שלנו נוהגים אתם ביום זה לעשות הקפות שבע פעמים מסביב לבימה בבית הכנסת כעין מזבח, עטופים בטליתותיכם ודגלים בידיכם. לפיכך החלטתי שתחוגו היום את חגכם כאילו הייתם בבית, הרי דגלונים, הרי טליתות והרי המזבח, החווה להם בתנועת יד על הכבשן והמשיך: ועשו לכם הקפות שבע פעמים סביב לו וראו עצמכם, ילדים נחמדים, כאילו אתם בבית. ולא הספיק אותו רשע לסיים דבריו עד שנרתע ונתגלגל לאחוריו מרוב צחוק. מיד קפץ ובא אחד מעוזריו של האנס והתחיל מצעיד את שתי שורות התינוקות סביב לכבשן בפקודה קצובה, איינס, צווי, דריי, איינס, צווי, דריי. האנס וכנופיית החיילים שלו עמדו כל אותה שעה וצחקו ולא שבעו עיניהם מלהסתכל במחזה. משנסתיימה הקפה שביעית נזדקף האנס הרוצח מלוא קומתו, וכיוון שהגיעו ראשיהן של שתי שורות לפתחו של כבשן צרח במלוא כוחו: לכבשן!

היו התינוקות הולכים ובאים לתוך הכבשן שניים שניים והכל דוממים ומאובנים ואין רחש נשמע מפיהם. רק טפיחת כפות רגליהם היחפות ורשרוש הבגדים הבלואים שהפשיטו מעליהם מקישה במסלול עד אשר הניחום סמוך לכבשן. משנדחקו לתוך פיו של הכבשן בצפיפות רבה, נסגרה הדלת ונתקע הבריח בלועו ומפיותיהם של תינוקות פרצה שאגה גדולה של "שמע ישראל ה' אלוקינו -- -- --" ולא שמענו סופו של פסוק, כיוון שנעילת הדלת הפסיקה אותו באמצע. מיד נשמעה אותה שריקה צורמנית של ברזי הגז בפתיחתם, שריקה שהיתה מקפיאה דמנו בעוקרנו כמה פעמים ביום זה. השריקה מתמשכת ואינה פוסקת. הרוצחים אצים רצים מטפסים ועולים לתא המכונה. מטפסים ויורדים, ממשמשים בברזים, בודקים, מקישים, חריקות של צינורות יבשים מנסרות באוויר ועדיין אין השריקה פוסקת. הגז אינו בא. אמר להם המומחה, הצינורות טעונים בדיקה במוצאם לתוך פי הכבשן. כיוון שכך הוציאו את הבריח מלועו ופתחו את הדלת.

רגליים לדבר, שלוע הכבשן לא היה סגור צמוד כהלכה כל אותה שעה, או שאין סגירתו ההרמטית נצמדת אלא בשעה שמתחיל הגז זורם. מכל מקום, כשפתחו את הדלת נפלו ששת הילדים הראשונים אחורנית החוצה, מעולפים ומאחוריהם עמד נער כבן י"ג, פניו אל הפתח הפתוח והריהו עומד וצוחק. צוחק כרעם בגלגל. אין צחוקו פוסק עד שפרץ צחוק נוסף מתחיל וכן שלישית וכן רביעית וכן בלי סוף. צחוקו בא כמעיין המתגבר. מי שלא ראה צחוק זה לא ראה צחוק יורד ומדכדך לבו של אדם עד דכדוכה של נפש מימיו. עווית של צחוק תפסה אותו.

מה לך צוחק, בן ממזרים יהודי מזוהם? קפץ ובא האנס אל פי הכבשן. הנער עומד וצוחק. הסומק מתפיח בפניו של האנס וערפו, עורף של חזיר ממש וצבעו כעין החמאה שהסריחה, אף הוא האדים כמטלית של כרמיל. מה לך צוחק? רעם האנס וידו הימנית בתוך כיסו, מוכן, כנראה, לשלוף אקדחו. הנער צוחק, וצחוקו מתגבר ומתגלגל הרחק במרחב החלל שלפני הכבשן. הצחוק הזה נישל כנראה, אפילו את נשקו של האנס מידו, שכן הוא הוציא ידו מכיסו ובקול נמוך יותר, כמעט קול של אדם, פנה אל הנער ואמר, מה צחוק ולמה צחוק? הנער הרגיש, כנראה, שצחוקו מיסמס את ליבו הערל והמטומטם של האנס ובשארית כוחותיו התגבר על עווית הצחוק וגימגם חצאי דברים מקוטעים, שסועים בשינוקים של צחוק, - רציתי, חא-חא-חא, שצחוקי זה, חא-חא-חא, ירדוף אחריך, חא-חא-חא, כצל, כסיוט, חא-חא-חא, ביום ובלילה וירעיל, חא-חא-חא, את דמך הטמא ואת חייך, חא-חא-חא. המתועבים עד נשימתך האחרונה.

הוצא אותם מכאן, הפנה האנס ראשו אל סגנו ואמר לו בחצי קול, ודאג לכך שהמסגרים יתקנו את הצינורות והברזים עוד היום.

והתינוקות יצאו מן הכבשן. התלבשו בבגדיהם, תפסו דגלוניהם וחזרו לצריפם. ולא נכנסו אחרונים לרציף עד שבאו ראשונים, הסתדרו שניים שניים בשורה, דגלוניהם בידיהם ויצאו להקפות ופצחו פיהם בשירה – "מלך עולמים הושיעה נא".

הוי -סיים ר' מנדל סיפורו- איומה כנגדלות.

ועוד הוסיף ר' מנדל ואמר: משיירי התינוקות הללו זכו וראו כשהגיעו גייסות של מלכות רוסיה למחנה ונקבום להאנס ועוזריו בעקביהם ותלאום בזנבות סוסיהם והיו גוררים אותם על הקוצים ועל הברקנים והיה דמם של רשעים עושה רצועות אדומות עד ג' מילין.