אבני יסוד מהר ציון
כשהועדה להר ציון החלה לטפל בהר, חשבו חברי הועדה מה לעשות בערמות הגדולות של האבנים שמצאו. בהר נמצאו אבנים רבות, אדומות ולבנות, גדולות וקטנות.
בספר הגנוז אשר היה בהר, ובו רשם הסופר את כל המתהוה בהר, היה רשום הדיון שהתקיים בדבר האבנים, ושהסתיים בקבלת ההצעה לקבוע אותן כאבני יסוד לבתי כנסת ובתי מדרש חדשים, כדי לאחד את מוסדות התורה מסביב להר ציון, אשר חשבתי שצריך לשמש מרכז רוחני. " אבן מאסו הבונים היה לראש פינה". סיסמה זאת התקבלה והתפשטה בעם. מזמן לזמן קראנו על בית כנסת זה ועל בית כנסת אחר, על משלחת זאת ועל משלחת אחרת, שפנו ל"ועדה להר ציון" בדבר אבני יסוד. מספר ניכר של טקסים וחגיגות התקיימו בהר לרגל מסירת האבנים. היתה הצעה לקבוע יום מיוחד בשנה, למסירת האבנים למשלחות, שממילא הפך ל"יום ההר" בשביל אנשי הארץ, וליום "הגולה" עבור המשלחות שבאו מחוץ לארץ.
לכאורה נראה היה לנו הנוהג של מסירת אבנים כמנהג חדש, אשר עורר התנגדות, כפי שהתנגדו לכל דבר חדש, אולם לא כן הדבר. המנהג הזה, בצורה זו או אחרת, היה מאז ומתמיד מקובל בעם וחביב עליו. הוא לא היה חדש, אלא מחודש, נשכח ונזכר, בהתאם לתנאי הזמן. את המנהג הזה כבר הנהיג לפי המסורת יכניה מלך יהודה, על המאמר "כשגלו לבבל שכינה עמהם". אמר ר' אבהו, "בבי כנישא דהוצל ובבי כנישתא דשף" - שבנאה יכניה וסיעתו מאבנים ועפר, שהביאו עמהן בגלותן.
האגדה העממית מספרת על שורה של בתי כנסת בארץ ובגולה שנבנו בחלקם מאבני הר הבית או המקדש.
רבי פתחיה מרגנסבורג מספר על בית הכנסת שבנציבין "ויש באחת אבן אדומה קבועה בכותל שהביא עמו (עזרא הסופר) שלקח מאבני בית המקדש."
מפורסמת היא האגדה על בית הכנסת המפואר "על תנאי" שבפראג שיסודותיו הונחו, כאילו, מאבנים שנלקחו מירושלים, מבית המקדש, וכך מספרת האגדה: "אחרי חורבן בית המקדש נטלו מלאכים על כנפיהם אבנים מהר הבית ואמרו לפני הקב"ה: רבון העולמים ! אנו נוטלים את אבני הקודש הללו על תנאי, כשיבנה בית המקדש, אנו מחזירים את האבנים למקומן". לפי אגדת אנשי פראג הביאו המלאכים את האבנים הללו אל עירם והניחו אותן כאבני יסוד לבית הכנסת שנקרא משום כך "על תנאי שול" .
אחרי שנים נשכחה האגדה ושובש השם ל"אלטנוי שול" "בית הכנסת הישן החדש",
(שם שהועבר לספרו של הד"ר ת. הרצל בנוגע לארץ ישראל).
מענינת היא האגדה בנוסח שניתן לה על ידי הרב רבי יצחק מסקוירא, שבית הכנסת הישן בעיר פראג נבנה בחלקו מאבני המקדש, כי בשעה שהלכו בני ישראל לגולה נשאו עמהם מרוב חיבת הארץ אבני המקדש לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה". אגדה זאת מתבססת על אגדה כללית: שכשחרב בית המקדש פיזר הקב"ה אבניו בכל העולם, ובכל מקום שנפלה שם אבן נבנה בית כנסת.
לפיכך נקרא בית הכנסת "מקדש מעט" שכן יש בו מעט מן המקדש.
אגדה זאת חדרה לספרות העולם ובה קשורה המסורת הבריטית על האבן המונחת מתחת למושב כסא ההכתרה של מלכי בריטניה והנקראת בשם "כרו של יעקב". לפי המסורת הבריטית הובאה האבן הזאת על ידי בני עשרת השבטים שנדדו מבית אל, שבה התפלל יעקב אבינו בצאתו מבאר שבע ללונדון. בהשפעת מסורת זו התפשט בימי הבינים המנהג אצל המבקרים בארץ לקחת איתם חלוקי אבנים מהמקומות שבקרו כדי לחבב את הארץ ולהביא איתם מאוירא דארץ ישראל, כאות, עדות וזכרון.
האבן שימשה תמיד כאות זכרון וגלעד, כפי שמסופר אצל יהושע בן נון, אשר ציוה על בני ישראל "והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי בני ישראל, למען תהיה זאת אות בקרבכם, כי ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם ?... ואמרתם להם אשר נכרתו ממי הירדן. והיו האבנים האלה לזכרון לבני ישראל עד עולם".
הסיסמה הזאת היתה אקטואלית גם אז. חשבתי כי עלינו למלא תפקיד דומה כלפי הדורות
הבאים וכלפי התפוצות, שימצאו בבתי הכנסת, אבנים שהובאו מהר ציון, וללא ספק תעוררנה את השאלה, מה האבנים האלה לכם ? והתשובה של אז בדומה לתשובה של הקודמת תהיה: הרימו לכם אבן מהר ציון והיו לכם לאות לפלא הגדול וזכר לשחרור העם ולנס האתחלתא דגאולה שהחלה עם הקמת המדינה היהודית.
למה נבחרה האבן למטרה זו ?
בספר ההר הוסבר הקשר שבין האבן, העם וארץ ישראל, אשר כולם התברכו בחזקה מיוחדת המציינת את האבן, שהודות לה, התגברו על התלאות הצרות, השממה והחורבן, והגיעו לתחיה. אבני ארץ ישראל שונות לפי האגדה מכל אבני העולם. בכך שהן עזות וכבדות יותר "ארץ אשר אבניה ברזל".
מסופר על ר' חנינא הגדול שעלה מבבל וביקש לדעת אם כבר הגיע לארץ, מה עשה ? היה שוקל את האבנים. כל זמן שהיו קלות אמר - עדיין לא נכנסתי לארץ ישראל, כיון שמצאן כבדות אמר, אין אלו אלא אבני א"י והיה מנשקן וקורא עליהן את הפסוק "כי רצו עבדי ך
את אבניה ואת עפרה יחוננו".
הדבר החשוב ביותר בבית המקדש היתה "אבן השתייה", שעליה עמדו הארון והלוחות, וממנה לפי המסורת הושתת העולם כולו. ומידה זו מאפיינת את תקופתנו הקשה והסלעית שהתאבנה התחסנה והתחזקה נגד כל מיני פגיעות ותלאות בבטחון שאין כדוגמתו אצל שום עם.
א"י העם והארץ עמדו במלחמתם לשחרור בחוזק ובאומץ. וגם לעתיד יעמדו באותה העוצמה. מטרתן של אבני הארץ הנשלחות לחוץ לארץ לחנך גם את יהודי התפוצות לעצמה זו, ולהכינם לקראת כל מצב בהרגשת האמונה בעתיד הנכסף.
דורשי ההר אשר טפסו בשביל הקצר והסלעי - לקחת את האבנים, התרשמו מאד מהמפעל וראו בו מעין זכר לדבר הנביא שה' יוסד "בציון אבן - אבן בחן פינת יקרות מוסד - מוסד המאמין לא יחיש". (ישעיה כח, טז) פינת יקרת באה כסמל מדוד המלך ומקום משכנו כבוד, כמו שאומר המדרש בפרשת תצוה, "פינה - זה דוד", שנאמר: "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" (תהילים ק"א) האבן הזאת שהושקעה בבנין בית הכנסת, קישרה את העם שבגבולין ובתפוצות, עם מלכות בית דו ד והר ציון, מקום משכן כבודו. ושימשה כאבן בחן בדומה, לאבן הטובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותה, מיד מתרפא ובדומה לאבן שהיתה למראשותיו של יעקב - שאיחדה את האבנים ואת הבנים (ב.ב. טז) סביב ישראל סבא.
על ראשינו שכינת צור ישראל, ולפני עינינו היתה מוטלת האבן - ממקום משכנו של צור ישראל, לחזק את ידי הבונים והממשיכים. לעודדם ולהפיח בהם בטחון עצמי ועוצמה, בפרט בדור תהפוכות כדורנו אשר עלול לשבור עמים ואנשים.
וברוח זו נהגו אנשי הר ציון להעביר אבן מהר ציון כאבן יסוד לבתי הכנסת החדשים אשר הוקמו בתפוצות, לקשר את בית הכנסת לירושלים ולהר ציון, שלא ישכחוה לעולם, בבחינת אמת, זכרון. אבן למראשותיהם כמו שקבעו אמה בלתי מסויידת בקירות הבית - זכר לחורבן, שלא לשכוח את ירושלים. ויש שייחסו סגולות לאבנים הנלקחות מקברי צדיקים. בדומה לאבן שהיתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו. על בסיס זה רשם הממונה בפנקסו את המעשה שסיפר לו הרב מבלטימור.
כשהביאו את האבן מהר ציון לבית הכנסת שלנו, סיפר הרב, שררה התרגשות רבה בין המתפללים אבן מהר ציון בו שוכן אלקים... ציון הר קדשי...
אמרתי להם - סיפר הרב, שהאבן מהר ציון מזכירה את צור ישראל וגואלו והיא אות לקשר שבינינו ובין צור ישראל תורתו וארצו.
דברי עשו רושם רב בקרב הציבור ורבים ניגשו לנשק את האבן, כולם רצו לשאת אותה בעת הטקס להנחת אבן הפינה. היה שם ילד אחד, שידו היתה משותקת ואף הוא ניגש ורצה לשאת את האבן. דמעות עמדו בעיניו והוא כולו תפילה וכמיהה, והנה התחולל נס, ידו התחילה מתנועעת ונשאה את האבן –ההתרגשות היתה גדולה עד אין קץ. ,
אנשי המדע והרופאים הסבירו את המאורע במאמצו הגדול של הילד ורצונו העז, אולם בני אדם תמימים בין אנשי בית הכנסת ראו בזה נס, נס מן השמים והתחילו מביאים חולים לאבן. הצטער הממונה לשמוע את הסיפור ולבו נקפו אם אין בזה משום ריחה של זרים,
ביקש הממונה למבוע את הדבר - והוציאו את האבן ממקומה הנראה בקיר וטמנו אותה באדמה.
הממונה רשם את הסיפור והוסיף מספר הערות, בעיקר, בקשר לביטוי שהאבן מזכירה את צור ישראל וגואלו, שלדעתו אינו תואם את רוח ישרא ל אפילו כמליצה.