מעשה באדם שאיבד את זכרונו

ערב פסח. החמה מבין האילנות נסתלקה זה כבר ויהודי העיירה נתכנסו ובאו בבגדי החג אל בית הכנסת המלא מפה אל פה. המתיחות לקראת ליל הסדר מגיעה לשיאה אחרי שבועות ארוכים של הכנות, החמץ הובער, הבית נקי ומקורצף ושולחן הסדר ערוך כדת וממתין למסובין.

... התפילה מסתימת, הכל לוחצים איש את ידי רעהו, מברכים זה את זה ב"חג שמח" ופונים אל בתיהם כדי לפתוח ב "קדש ורחץ ".

אותה שעה מגיע לבית הכנסת יהודי ישיש בעל זקן צחור, לפי חזותו ומראהו החיצוני ניכר כי הוא עני וגלמוד ואומנם עד מהרה מתברר כי כך הדבר. העני ניגש אל הגבאים ושאל בדחילו ורחימו שמא נשאר בידם "פתק" מאחד הגבירים. מנהג היה בעיירה, כל משפחה מבוססת הזמינה אורח לשולחן הסדר, ההזמנות התנהלו על פי פתקים, ראש כלבית אב המעוניין להזמין עני היה רושם את שמו על הפתק ומפקידו בידי הגבאים ואלה היו מוסרים את הפתקים לעניים אשר ביקשו מקום להתארח בליל החג – "הפתק " שימש איפוא ככרטיס. הפתקים של אותה שנה חולקו ימים אחדים לפני החג ולא נותר כמעט בית בעיירה אשר אין שם אורח כי עניי ישראל מרובים ועל כן נאלצו הגבאים להשיב להלך העני בשלילה: " כל הפתקים כבר חולקו " הם אמרו. "אבל" נזכר לפתע אחד מהם " תוכל לנסות לפנות אל בית שרה האלמנה – החיה בקצה העיירה , הפרוטה אומנם אינה מצויה בכיסה אבל לקראת פסח היא עשתה את כל המאמצים והכינה שולחן לתפארת "כן, כן " התלהב ההלך האלמוני הישיש

"כבר הייתי פעם אצל שרה האלמנה והיא טיפלה בי כהוגן... " וכאשר פנו כל היהודים לבתיהם עשה ההלך העני את דרכו אל שולי העיירה לביתה העלוב.

שרה הייתה אישה שהגורל התאכזר אליה. בילדותה גדלה בבית עשירים ונהנתה מכל תפנוקי החיים. כאשר התבגרה נישאה לעשיר יפה תואר וחיה באושר אבל מי ידע את תהפוכות העולם הזה? משפחתה ומשפחת בעלה התרוששו לפתע ובני הזוג נותרו בעירום בחוסר כל. הבעל יצא למרחקים כדי למצוא טרף לביתו ונעלם ואיננו. ארבע שנים חלפו מאז עזב את אשתו ואת ארבעת ילדיהם הפעוטים והוא טרם שב. אף לא נתקבל ממנו כל מכתב או סימן חיים, שרה הפכה אפוא לאלמנה חייה....

כאשר הגיע העני הישיש אל בית האלמנה קידם אותו מבפנים קול בכי חרישי הילדים ואימם מבכים היו את ליל הסדר בהיותם בלא אב שיערוך אותו עמם.

ההלך העני הקיש בדלת העץ ואוזניו קלטו קולות הפתעה והשתוממות, עד מהרה נקרעה הדלת לרווחה ומאחוריה נגלה לעיניו "שולחן ערוך" לקראת ליל הסדר מכל טוב וסביבו מסובין שרה "האלמנה" וארבעת בנייה בעיניים דומעות.

השמחה לקראת העני האלמוני הייתה מרובה – יש מי שיערוך את הסדר למשפחה הגלמודה " ברוך הבא יהודי " קראה שרה בעליצות ומיהרה והשיבה את העני הזקן בראש השולחן. זה הסב על מושבו כמכר וותיק ופתח וסלסל בקול ערב, נקי וצלול "קדש ורחץ כרפס יחץ... " . ארבעת הילדים ליוו אותו בקולותיהם הדקיקים ושרה ובניה חזרו וחשו בהרגשה ביתית חמימה. ההלך העני המשיך ושורר בנעימה המסורתית "הא לחמא ענייא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים..." וכאשר סיים נדלק לפתע זיק מסתורי בעיינה של האלמנה והיא מלמלה חרישית "השתא הכא לשנה הבאה..." ...מוישלה בן הארבע צעיר הילדים שאל בקולו הילדותי "מה נשתנה?" והאורח העני השיב לו על ארבע הקושיות ב - "מגיד" וקרא את ההגדה יחד עם בניה של שרה.

סעודת החג הייתה דשנה ומשביעה ובני הבית בירכו והפטירו על האפיקומן. ההלך הבחין בדמעותיה של שרה ושמע את אנחותיה החרישיות, שמחתה שבתה לפתע, היא שבה והתפקחה ונזכרה בחייה הקשים מנשוא בלי לדעת מה עלה בגורל בעלה. כאשר סיימו המסובין את סדר הפסח כהלכתו ניסה העני הישיש להרגיעה אך האלמנה החייה הגבירה את בכייה וסיפרה לו את תלאותיה ואת מצבה הקשה בלא בעל.

ההלך הרגיע את שרה בנועם מילים ובציירו לפניה עתיד ורוד סיפר לה כי כעני נע ונד הוא משוטט בערים רבות ומעתה יציב לו למטרה לחפש את בעלה בכל מקום אליו יגיע, הוא ימצאנו ויהי מה.

האלמנה שאבה עידוד מדבריו והחלה מתארת בפניו סימנים על פיהם יכיר מיהו בעלה, ההלך רשם בזיכרונו.

למחרת הפסח נפרד העני מהאלמנה ובניה, נטל את מקל הנדודים ויצא לדרכו. בשבועות הראשונים עוד ציפתה האלמנה וקיוותה בסתר ליבה לישועה ע"י האלמוני אך הזמן חלף ולא הגיע כל סימן חיים לא מן הבעל ולא מן הנודד הזקן והיא שבה ושקעה בייאוש קודר.

הזמן חלף, מועדים יצאו ונכנסו ושוב הגיע ניסן. עם האביב הפורח שוב נדלקה התקווה בלב האלמנה "אולי השנה תבוא הגאולה?" אך ככל שקרב החג כן הלכה התקווה ודעכה ובאור לארבעה עשר בניסן, כאשר בנה הגדול ביער את החמץ, לא עצמה האלמנה עין כל הלילה מבכי.

למחרת, בערב פסח, בעוד שרה, האלמנה החייה, עורכת את ההכנות לקראת ליל הסדר המיותם, הופיע לפתע בביתה ההלך העני ושאל שמא יוכל גם השנה להתארח בביתה, וכששרה המתעודדת נענתה בחיוב הוסיף: " נמצא עימי גם חבר עני נודד, אולי יוכל גם הוא להצטרף לסעודה?" שרה הסכימה.

ההלך ניסה לשלשל לידיה מעות לצרכי הסעודה אך האלמנה סירבה בתוקף ואמרה " כל דיכפין יתי ויכול".

אותו עני נודד, חברו של ההלך העני, לא היה אלא יצחק, בעלה של שרה האלמנה. כאשר יצא יצחק לחפש פרנסה בניכר, לא האירה לו ההצלחה פנים והוא סבל חרפת רעב, עד כי נאלץ לחזר על הפתחים והיה לקבצן נודד.

החרפה, העבירה אותו על דעתו והוא איבד את זיכרונו, לא זכר יצחק את שרה אשתו ואת בניו וישכחם.

כאשר מצא אותו ההלך העני הישיש על פי הסימנים, הציע לו להצטרף אליו בנדודיו ודאג להוליכו בערב פסח לעיירתו, אלא שיצחק איבד את זכרונו.

עם לילה באו יצחק והעני מבית הכנסת אל ביתה של שרה האלמנה. יצחק לא הכיר את ביתו, את אשתו ואת בניו וגם הם לא הכירוהו. הצרות הזקינו את פניו ושינו את צורתו.

רק כשניגשו אל השולחן , משבחנו שרה והילדים מקרוב את העני החדש, הלם ליבם בחוזקה, הם ידעו כי ראוהו כבר, שרה הביטה בו ברעדה. גם יצחק הבחין במבטה של בעלת הבית, ליבו דפק והלם אך הוא לא ידע מדוע.

בני הבית פתחו בסדר וכאשר העמידו את כוסו של אליהו הנביא אמר ההלך העני ליצחק "הבא נשתה מכוסו של אליהו הנביא" – "חלילה" ניסתה שרה האלמנה החייה למנוע בעדו אך העני הסביר לה כי אליהו הנביא מתיר לעניים לשתות מכוסו משום שהם אורחיו.

הוא הגיש את הכוס ליצחק וזה שתה ממנה יין מלא לוגמיו. והנה קרה משהו בלתי מובן - כאשר שתה חזר אליו זיכרונו ונרפא.

לפתע, כאילו התעורר מתרדמה עמוקה, הביט סביבו, וזכר את ביתו, אשתו וילדיו.

הוא נפל בזרועות אשתו ופרץ בזעקה "שרה שרה!" , כל בני הבית חבקו זה את זה ויצחק נפל על צוואר אשתו ובניו. באותה שעה תוך שהם נרגשים ובוכים לא שמו אל ליבם את ההלך העני. וזה אחרון, נעלם לפתע. כאשר נזכרו לחפשו, כבר היה אליהו הנביא שרוי הרחק הרחק, בעולם אחר, כדי לנסות ולעזור גם שם.