האבטיחים שהיו לאבנים
כאשר התגורר אליהו בהר הכרמל, היה עוזב מדי פעם את המערה אשר התבודד בה והיה משוטט בין ההרים לבקש את אלוהים ולהתפלל אליו. ימים ולילות היה נודד בשבילים, שקוע במחשבות, פרוע שער ומוזר במראהו.
אוכל לא היה לוקח אתו לדרך, כי בטח באלוהים, אשר בכל עת יקרה לפניו מצמח השדה ומפרי העץ להיות לו לאכלה ולמשיב נפש.
פעם עבר אליהו על פני מקשה מאלה אבטיחים טובים למראה ומתוקים לחך, והוא עיף ויגע ונפשו מתעלפת מרעב ומצמא. ניגש אליהו אל בעל המקשה וביקשהו, כי יתן לו אחד מן האבטיחים, להשיב את נפש. האיש חמד לצון ולמראה ההלך הפרוע ואמר: לא אבטיחים הם אלה, כי אם אבנים נטושות בשדה...
וייחר אף אליהו ויאמר: ייתן אלוקים וכדבריך כן יהי!
אך יצאו הדברים מפי אליהו והאבטיחים הפכו והיו לאבנים עגולות פזורות על האדמה.
והיה אם תמצא על אחת משלוחות הכרמל אבנים חלקות מעוגלות, וידעת כי אלה הם האבטיחים אשר קיללם הנביא בחמתו ויהפכם לאבנים...
הערה: אגדה זו ידועה בקרב ילדי חיפה והיא מופיעה גם בספרו של וילנאי .