דמי שדכנות לעניים
הגאון ר' אלימלך, רבה הראשי של גריבו, והרב ר' מרדכי ראש הישיבה "שם לובלין" ידידים קרובים היו. השניים הנהיגו בצוותא את עדתם איש איש ממכון שבתו, אם מכס המרא – דאתרא ואם ממושבו של ראש המתיבתא בבית המדרש.
שניהם בקיאים היו בש"ס ובפוסקים ונודעו בחריפות שכלם, במידותיהם הטובות ובנועם הליכותיהם.
שיתוף הפעולה בין הרבנים היה למופת, ר' אלימלך לא עשה מאומה בלא להיוועץ תחילה עם ר' מרדכי, ור' מרדכי לא נקף אצבע בלי שיקבל לכך אישור מר' אלימלך.
שעות ארוכות היו מבלים זה במחיצתו של זה כדי לעסוק בענייני הקהילה וכשהייתה השעה פנויה ברשותם היו לומדים גמרא בחברותא.
בן היה לו לר' אלימלך ושמואל שמו, היה זה בחור מושלם, אחד מאלה שראוי לומר עליהם "בחור כהלכה" או "תפארת בחורים". שמואל התמיר ויפה התואר היה העילוי המובהק של הישיבה וירש את מידותיו הטובות של אביו. טבעי אפוא, שכל יהודי לובלין חיבבוהו ובפרט ראש הישיבה ר' מרדכי שבחור החמד היה בן טיפוחיו בבית המדרש.
לר' מרדכי לעו מת זאת הייתה בת. בת צעירה ויפת מראה ושמה רבקה.
גם היא נערה צנועה וחסודה שירשה מאביה את כישרונותיו, שכלו הרב ונועם הליכותיו. בילדותם גדלו שמואל ורבקה יחד ושיחקו זה עם זו במשחקי הילדות. כאשר גדלו והיו לנערים נפרדו דרכיהם: שמואל עשה ימים כלילות בבית המדרש והגה בתורה ורבקה למדה גם היא ואף עזרה בעבודות הבית.