תורת א'י, והקשר עם עם ישראל
מתוך תפיסה זו מגיע הרמב"ן למחשבה הנועזת שכל התורה הינה תורת ארץ-ישראל וניתנה למענה כתורת ההיכל והפלטרין וחיובה המלא ושימורה השלם הינם אך ורק בתוכה והוא רואה בקיום המצוות בחוץ לארץ סימנים וציונים למען הארץ וכך לשונו: "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה. אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל היו מצוינין במצוות, כשתחזרו לא יהיו חדשים עליכם. כן אומר ירמי' הציבי לך ציונים, אילו המצוות שישראל מצוינים בהם, והנה הכתוב הזה שאמר ואבדתם מהרה, ושמתם את דברי אלה על לבבכם, אינו מחייב בגלות, אלא בחובת הגוף בתפילין ותלמוד תורה, שנאמר "וקשרתם אותם לאות על ידיכם" וגו' וכן כתב רש'י בפי' החומש אף לאחר שתגלו היו מצוינין במצוות, הניחו תפילין ועשו מזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה', ולפיכך אמר בספרי "וירשת וישבת בה". על יסוד התפיסה הזאת הוא מסביר כמה וכמה שאלות ותופעות. המסורת שהאבות קיימו את התורה קשורה אצלו אף היא עם ארץ ישראל. קדושת הארץ השפיעה עליהם והדריכתם בזה "וזאת המעלה אשר לארץ ישראל, היא המעוררת לאברהם אבינו ללכת לארץ כנען מעצמו (דרשה על קהלת) עוד לפני שאלקים ציווה אותו ללכת". כבר בימי האבות השיבה אל הארץ היתה כשיבה אל תורת האלהים. "הנראה אלי מדעת רבותינו, שלמד אברהם אבינו את התורה כולה ברוח הקודש ועסק בה ובטעמי מצוותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה, ושמירתו אותה היתה בארץ בלבד, ויעקב בחוצה לארץ בלבד נשא שתי אחיות, וכן עמרם (שנשא את דודתו במצרים) כי המצוות משפט אלקי הארץ אע"פ שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום. כי הארץ קשורה עם אלקים "וכל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלקים, אין אתם בארץ כנען כביכול, אין אני לכם לאלקים".
הראיה המכרעת על מעלתה המיוחדת של הארץ היא מה שהחמיר הכתוב בקדושתה והזהיר באזהרות חמורות שלא לטמא את הארץ. סוד הדבר כי ...ארץ ישראל אמצעית הישוב היא נחלת השם מיוחדת לשמו... והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצוות להיותם לשמו... ולכך אמר ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם והנה נחלת הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל המטמא אותה ולא תסבול עובדי עבודה זרה... והנה בחוצה לארץ אע"פ שהכל לשם הנכבד אין הטהרה בה שלימה בעבור המשרתים המושלים עליה והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם... והפרשה הזכיר כמעשה ארץ מצרים, ולא תקיא אותם ארץ מצרים ולא שאר ארצות הגוים את גוייהם, אבל העניין כולו למעלת הארץ וקדושתה".
והזכויות של ארץ ישראל מיוחדות במינן הן, ויכולות לדעת הרמב"ן להשפיע אף על התולדה. מעניין, מבחינה זאת, הפסק שהוא נותן בעניין אישה שלא הולידה במשך עשר שנים שלפי ההלכה יכול הבעל לגרשה.
"מי ששהה עם אשתו בחוצה לארץ (עשר שנים ולא זכה להיבנות הימנה) בא לו לארץ, אין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המניין, ואין אומרים כיון שעמדו אחר כן בי חד אילמלא זוכין להיבנות, מיד נפקדין שהרי נשתהו עשר, אלא עשר שנים כולן ראויין לפקידה בעי, שמא זכות ארץ ישראל תעמוד לו..." (חידושים ליבמות סד, א) וזכות ארץ ישראל אינה זכות של המצווה, שהרי לכל מיצוה יש זכות – הזכות קשורה בנשמת הארץ ושבחיה המיוחדים.
הקשר שבין ארץ ישראל ועם ישראל
בתפיסתו זו הוא קובע את הקשר שבין ארץ ישראל ועם ישראל, ששניהם קשורים זה בזה ושניהם מיועדים זה לזה, קשר הדוק מהותי ונפשי המודגש אצל כולם, אלא שהרמב"ן נותן גם לקשר זה את פירושו המיוחד והנועז. מעלתה של ארץ ישראל קודמת במידת מה אצלו למעלת העם ולפעמים נדמה שהוא רואה במעלת הארץ את הסיבה למעלתו המיוחדת של ישראל בזה שהוא שומר הפלטרין וקרוב למלך השוכן בפלטרין שלו. ארץ ישראל היא פלטרין, ושניהם קשורים זה לזה קשר בל ינתק, וזהו שנאמר והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, וכתוב והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים. הבדיל אותנו מן העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים בתתו לנו הארץ הזאת שיהיה הוא יתברך לנו לאלקים, ונהיה מיוחדים לשמו בה. הקשר שבין ישראל ואלקים הוא בטבעת הארץ – היא המקשרת והיא המבססת את הבריח שבין ישראל והקב"ה – כאלקי הארץ המשרה שכינתו ותורתו בתוכה. הארץ היא של אלקים ועמו הנבחר והיא מתפתחת וחיה רק הודות לישראל. מבחינה זאת רואה הרמב"ן בשממת הארץ בזמן הגלות עדות להשקפה זו, כבשורה טובה לעם, שבדורות שבהם תתרוקן הארץ מבניה לא תתקבל בה שום אומה ולשון. "מה שאמר בכאן (באלות שבתורת כהנים): ושממו עליה אויבכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבנו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב אשר היה(א) טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם" (ויקרא כו, טז). רעיון מעמיק ומקורי המתבסס על דברי חז"ל בתורת כהנים לאותו פסוק: "זו מידה טובה, שלא יהו ישראל אומרים הואיל וגלינו מארצנו, עכשיו אויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח..." רז"ל מדגישים את ההבטחה והרמב"ן מדגיש את הקשר המהותי-הנצחי. מתוך הדוק הקשר הזה שבין הארץ והעם מעלה הרמב"ן את רעיון האחריות הגדולה וחובת הזהירות שלא לפגום בקדושתה. רעיון הקשר מעניק זכויות וחובות גם יחד, מעלה עד רום שחקים ומטיל אחריות עצומה שלא לפגוע בכתר ושלא לטמא חלילה את הארץ ולפגום בקדושתה המיוחדת. הפגיעה בארץ היא חמורה מאד. כל מי שפוגם נענש מפני שהארץ לא סובלת עול וטומאה והיא מקיאה את הרע בין שהפוגם הוא בן ברית ובין שאינו בן ברית.
מבחינה זאת מסביר הרמב"ן את הפיכת סדום ועמורה. הוא שואל למה נהפכו רק אלה ארבע הערים? האם אין ערים מלאי עוון אחרים בעולם? והוא עונה "דע כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה', ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כולו מפני תועבתם הקדימה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות, ושממו עליה השמים והארץ. והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה נתגאו וראה הקב"ה שיהיה לאות לבני מרי, לישראל העתידים ליורשה... כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל הארץ הזאת היה(א) הכל, כי שם היכל ה'" בדומה לזה הוא מסביר את עונשם של הכותים. "הנה הכותים לא היו ענושים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלח בהם את האריות ובבואם בארץ ה' ועשו שם כמעשיהם הראשונים שלח בהם האריות הממיתים אותם, מפני שארץ ישראל אינה כשאר הארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה." (דרשת הרמב"ן לראש השנה). פגימה זאת חמורה פי יתר אם היא נעשית על ידי מקורביו, שומרי הפלטרין. ועל כן נזהרים בני ישראל בהרבה מקומות על שמירת קדושת הארץ שלא לחללה ושלא לטמאה ושלא לעשות בתוכה מעשים פוגמים העלולים להרגיז את "המלך עמו בבית" והרמב"ן מדגיש את הנקודה בהרבה הזדמנויות בגלל ערכה העיוני והמעשי ביחד ואף נותן לה מסגרת הלכתית כמו שנוכיח להלן.