רעיון הגאולה ועלייתו לא'י

הרמב"ן העמיד את רעיון הגאולה כנקודה מרכזית, בדרשתו המפורסמת לראש השנה, הוא מסביר את כל הלוח השנתי בהקשר לגאולה.

"ובתחילה יש לנו לפרש מה שאומר בחודש השביעי, כי יכול השואל להקשות, היאך זה חודש השביעי, והלא כל ישראל קורין אותו ראש השנה, מפי עוללים ויונקים ראש השנה שמו, וכן קורין אותו רבותינו בתלמוד ואומרים בכל מקום, ראש השנה ויום הכיפורים. והכתוב עצמו מורה שזה החודש הוא ראשון וראש לשנה שנאמר: "בחג הסוכות בצאת השנה", כלומר בחודש שיצאה השנה והשניה מתחלת, וכן אמר, תקופת השנה, שמקפת וחוזרת, כמו לתקופת הימים. ואם הוא ראש השנה, החודש של ראשון לשנה על כל פנים שזה קשר של קיימא הוא, שהחודש הראשון הוא ראש השנה, שהשנה מחוברת היא מחודשים. ואל יתפתה אדם להפריש ביניהם ולומר זה לחודשים וזה לשנה, כי הראשון לשנה, על כל פנים הוא ראשון לחודשי השנה למי שיודע לדבר בלא שיבוש. ותשובת השאלה הזאת, כי מה שאומר בתורה בניסן, החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה, אין פירושו שיהיה ניסן ראש, אלא שיהא נקרא ראשון לנו, כלומר ראשון לגאולתנו שנמנה החודשים לגאולתנו שיצאנו ממצרים, כי מנהג התורה שימנו הימים והחדשים למצוות, שהרי שבעת ימי השבוע אין להם שם בישראל. ובשאר האומות כל אחד שמו עליו, כגון הנוצרים (קורין אותם על שם שבעת כוכבי לכת כנצ"ש חל"ם שהרי ראשי ימים. אבל ישראל אין להם שם, אלא שקורין אותם לשם מצוות שבת, ואומר אחד בשבת, שני בשבת, כדי שנזכור השבת בכל יום. אמרו חז"ל במכילתא: ר' יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין אלא תהא מונה לשם שבת, כלומר כל הימים תהא מונה אליו וממנו, ועל כן לא קראו להם שם עצם ולא שם תואר, כלל, אלא לשם שבת הם נקראים, וכן החודשים לא היה להם שם בתורה ולא בישראל, אבל היו אומרים שהתורה אומרת, בחודש הראשון, וכן ויהי בשנה השנית בחודש השני נעלה הענן, ובחודש השביעי באחד לחודש, וכן כולם. ופירושו, בחודש הראשון לגאולתינו ממצרים, ובחודש השביעי ליציאת מצרים, וזהו פרוש ראשון הוא לכם, שאינו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לנו, שנקרא אותו ראשון לגאולה שלנו, ואילו השמות שאנו קורין להם: ניסן, אייר, סיוון, שמות פרסיים הם ולא תמצא לא בתורה ולא בנביאים אלא בכתבי הקודש הנעשים בבבל, ולא בימי מלכות בבל עצמה, שאינם בספר דניאל, אלא לאחר שתפסו הפרסים הוזכרו כן בספר עזרא, ובדברי זכריה, נביאי בבל. ובמגילת אסתר מזכיר אותם, בחודש הראשון הוא חודש ניסן, כלומר בחודש הראשון לישראל שהוא נקרא ניסן למלכות פרס, וכן בחודש השלישי הוא חודש סיוון, והעניין הזכירוהו רבותינו, אמרו בבראשית רבא, וכן בירושלמי, שמות החודשים עלו מבבל.כלומר שמתחילה לא היו להם שמות בישראל עד שיצאנו מבבל והעלינו השמות משם, והסיבה בזה לפי שמתחילה נצטווינו למנותם בזיכרון לגאולת מצרים, וכשיצאנו מבבל ונצטווינו "לא לאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון וגו'" חזרנו לקרות חודשינו לגאולת צפון, ולא שנשנה השמות הראשונים ונשכח גאולת מצרים. אבל שנצרף (שם) שמות בבל, להודיע ולזכור ששם עמדנו ומשם הוציאנו ה'".

מתוך לבטי תקופה, צרות, השמדות וויכוחים עם כמרים ועם מומרים ובהתאמה לתפיסתו את היהדות וגישתו לארץ ישראל כמצווה מחייבת נזקק הרמב"ן להסברת אמונת הגאולה ונתן לה פירוש מעשי-אקטואלי, והבין שצריכים לעשות מעשים ממשיים כדי לקרב את הגאולה, לבוא ולהתיישב לדרוש את הארץ ולעלות אליה ככתוב, "לשכנו תדרשו ובאת שמה", דרוש ומצא ואחר כך יאמר לך נביא". בויכוחים המרובים עם כמרים מומרים שחדרו לפי פקודות מלכות אף לבתי הכנסת נאלצו הרבנים ופשוטי העם להתווכח על השאלה, אם המשיח כבר בא והגאולה התגשמה? הרמב"ן שאף הוא היה צריך להתווכח עמם העלה את הבעיה הזאת לפניו(לפני מי?) והציגה כצורך הזמן בצורה שיטתית לפני אחרים, לדעת מה לענות ולדעת במה להאמין. הוא הוכיח שהמשיח טרם בא ושרוב רובן של הבטחות הגאולה שבתורה ושבנביאים טרם נתגשמו ושהן מיועדות, לגלות אדום, שהיא גלותנו אנו. הוא גם עורר על ידי כך כיסופי גאולה וחייב מעשי גאולה – לשוב לה' ולתורה באמת ובלבב שלם, וגם קבע שנות גאולה לעודד את עייפי-הגלות, קצים לביאת המשיח, קץ למשיח בן אפרים וקץ למשיח בן דוד – להתכונן למעשה גאולה ועליה. יתכן שהרמב"ן היה מושפע מתורת הנסתר שהתפתחה בימיו, ראה במהפכות המדיניות שבארץ ישראל מעין עקבות של גאולה קרובה והרגיש בהן את פעמי המשיח.

בקביעת הקץ – חרג הרמב"ן מהמסגרת המסורתית המקובלת שהתנגדה בחריפות לקביעת קיצין היות שרבים תרו אחרי הקיצין ונכשלו. הוא ידע את זה ומצא לחובה להצטדק ולהסביר את גישתו. וכך לשונו, "ואין תימה על זה, כי גם חכמי המשנה טעו בחשבונות, כמו רבי עקיבא בזמן בר כוכבא, טעותם היתה מצד רצון ה' בהעלמת הקץ מפני אורך הגלות. ואנו מעוטי הדעת והשכל, מצד שאנחנו קרובים מהם לקץ אולי כבר בטלה הגזירה שנגזרה עליו להעלימו וכן בטל מה שאמרו "תיפח רוחן של מחשבי קיצין". כי הם היו יודעים אריכות הקץ ולא רצו שיתגלה פן יהיה זה רפיון להמון בחלישות תקוותם. ועכשיו בטלו הטענות הואיל ואנחנו באחרית הימים, ועוד כי דברינו אינן אלא דברי שמא ואפשר, ואינם מאמר מוחלט. ובהתבוננו בחמשה מקומות שבספר דניאל שרמז בהם קץ הימים, בא הרמב"ן לידי מסקנה שבשנת ה"א קי"ח (והיא שנת 1358 לספירתם) יתגלה משיח בן אפרים, והוא ילך ויקבץ הנידחים וילחם במלחמות גוג, ויתגלה משיח בן דוד בשנת ה"א קס"ג ליצירה (1402). מעניינת מבחינה זאת השקפתו המעשית והטבעית. לדעתו, ראשית הגאולה העתידה תהיה, בדרך הטבע על פי רשיון המלכויות ויהיה קצת קבוץ גלויות ואח"כ יוסיף השי"ת שנית ידו, כדכתיב "ושב את שבותך" ואח"כ "ושב וקבצך מכל העמים" (שיר השירים המיוחס לרמב"ן ח, ב).

עלייתו לארץ ישראל

משנתו של הרמב"ן מצאה ביטוי נאמן בעלייתו לארץ ישראל ובמפעלים השונים שהקים בארץ: יסוד הישוב בירושלים, ארגון הישיבה, העמקת ידע הארץ, מקומותיה וטבעה, ויסוד קופת הגאולה לטובת ישוב ארץ ישראל.

המצב המדיני בארץ ישראל במאה השלש עשרה היה בכי רע והוא גם השתנה תכופות לאור השינויים המדיניים בזירה. צאלח אל-דין מושל מצרים כבש את הארץ בשנת תתקמ"ז (1187) מידי הצלבנים וסיפחה לממלכתו. בתקופת שלטונו התחיל הישוב היהודי להתעורר. הוא נטה חסד ליהודים, איפשר להם לחיות בארץ ואף הירשה להם לשוב לירושלים מה שהיה אסור להם בימי הצלבנים. שנתיים אחרי כן, התגברו הצלבנים מחדש, כבשו את עכו ורצועת הים עד יפו והגבירו את השפעתם בירושלים. אחרי מותו של צאלח אל-דין נשתנה המצב לרעה. הצלבנים השתלטו מחדש על ירושלים שהיתה ברשותם, עד הסתערות התתרים והמונגולים שהציפו את ארץ ישראל והחריבוה. באותו זמן סופחה ירושלים מחדש לשלטון המצרים והיא היתה חרבה ושוממה.

למרות זאת לא הירפו המוני ישראל מהארצות השכנות לפקוד את הארץ ולעלות אליה. לא שמו לב לסכנות שבדרכים ולקשיים שבישיבתם – ועלו. כ'כ התארגנו עליות יהודים מארצות אירופה. הרדיפות שניתכו על הקהילות בצרפת ואנגליה גרמו אף הן לעליית יהודים. בשנת 1211 התקיימה העלייה הגדולה של בעלי התוספות, כשלש מאות תלמידי ישיבות עם רבניהם ומוריהם ובשנת 1259 אחרי גזירת שריפת התלמוד נתקיימה עלייתו של ר' יחיאל מפריס. גם מספרד עלו לישראל. המשוררים ר' יהודה הלוי, ואלחריזי, שרו שירי ציון – ולא הסתפקו בשירה – ונתנו לשירתם ביטוי מעשי – ועלו לארץ. היתה זו תקופה של התעוררות לגאולה שפרשה כנפיה על כל ארצות הגולה ועל כנפיה התרומם הרמב"ן ועלה לארץ ישראל.

בשנת ה' אלפים כז, בהיות הרמב"ן בן שבעים, עזב את מולדתו, בני ביתו ותלמידיו ועלה לארץ ישראל, דרך נמל עכו והגיע בט' באלול לירושלים, כפי שכותב באגרת המפורסמת לבנו. הוא עלה אחרי הויכוח עם פאבלו כריסטיאני שנערך לפי פקודת יעקב מלך ארגוניה בשנת 1263 ובנוכחותו. יש ורואים בעלייתו מעין בריחה מזעם הכמרים שזממו כנגדו, והרשיעו אותו בגידוף הדת הקתולית. אולם דבר זה לא ברור לגמרי, שכן הוא פירסם את "ספר הויכוח" הגלוי לעיני כל – ואם אפילו היה צורך לברוח, היו די מקומות טובים ונוחים לברוח, ולא היה צורך לעלות לארץ ישראל שהיתה אז חרבה ושוממה. את הנימוק הנכון לעלייתו יש לראות בחזון רוחו, בכיסופי הגאולה שתקפוהו ובמשנתו המיוחדת המתקשרת עם אויר הארץ שהיא אויר נשמות ורוח אלקים השורה בתוכה. הרמב"ן בעצמו מתאר את המצב בימי עלייתו. "רבה העזובה וגדל השיממון, וכללו של דבר כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו, ירושלים יותר חריבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל", באופן מיוחד הוא מתאר את חורבן ירושלים וכו', "ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו התתרים ברחו משם. ומהם שנהרגו בחרבם. רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל, ואליהם יאספו עד מנין מתפללים בביתם בשבתות". בתפילתו המפורסמת מתאר את קשיי העלייה ונימוקי עלייתו הוא: " אני הגבר ראה עניי, גליתי מעל שולחנו הרחקתי אוהב ורע כי ארך המסע המשתרע. הייתי נזיר אחים, במדבר מעון אורחים, עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי, ושם הנחתי את רוחי ונשמתי, עם הבנים והבנות אשר כנפשי, ועם הילדים אשר טפחתי ורביתי על ברכי וכו'. וכל יקר ראתה עיני להבזות "כי טוב לי יום בחצרך", לבקר בהיכלך החרב ובמקדשך השמם וכו'. והוא מוסיף ומסביר את עלייתו ברצונו להיות מ"רואי פני המלך" בארץ הקודש, "כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'", "וזה מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי, עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי" (דרשה לראש השנה).

בדרשתו על דברי קהלת שדרש בביהכנ"ס שבגירונה "כשנדר לאביר יעקב לעבור לארץ ישראל", הוא מסביר לקהילתו, כי יש מצווה ששקולה כנגד הרבה מצוות. כגון שבת... וכן דירת ארץ ישראל ומסיק על סמך הסיפרי, כי ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות. לא בריחה או רדיפות הן שגרמו לעלייתו, אלא התשוקה העזה לגאולה להסתופף בנחלת ה' שמצאה את ביטויה החזק בעצם העלייה ובשירים העזים ששר הגאון הישיש, איש ההלכה והחידושים, ביום שעמדו רגליו על הר הזיתים המכוון כנגד הר הבית המצפה לגאולה והמקונן עליה, "לך נפשי יושבת מיחלת ליום פדיום":

...ששם הר המוריה / שממנו תצא תורה ותושיה,

ההר חמד אלהים לשבתו, ובנה בו בית מנוחתו...

שמשם נבואה יוצאה / ומתפשטת על נפש תאומי צביה...

ששם היכל הקודש / מכון לשמוע אל הרנה ואל התפילה,

וליורדים בדמעה פותח כיון.

ואצל העיר כנגד הפתח קרעתי עליה, ובבואי כנגד הבית

הגדול והקדוש קראנו בבכיה רבה...

אבינו אב הרחמן, לא יתום ישראל ולא אלמן,

כי רחמיך עליהם במקומן / בכל עת וזמן.

ובית עבדך זה משה בן נחמן / הבא לראות עירך ומקדשך בחרבנן

שיזכה ויראה דבירך והיכלך / איליך ואלמיך בבנינן...

וזה עבדך ישב בסתרן / ובצל שדי יתלונן.

זכה ועלה ותקע יתד נאמן בבנינה. הוא עלה לחיות את שנותיו האחרונות ולמות בחיק האם "לפי שרצוני להיות טלטול שמתי בחיק אמי". לחיות ולמות בחיק הארץ – האם. הירשה לעצמו למות ולהיקבר בגלות אם יכול לעלות לארץ ולמות בארץ? בדומה למה שכותב על רחל אמנו בקשר לקביעת מקום קבורתה שאין להעלות על הדעת כי נקברה בחוץ לארץ. וכי בחוצה לארץ נקברה חס ושלום? (בראשית מח, ז) אבל הוא עלה גם לחיות ולפעול. ופעולתו הראשונה בירושלים היתה יסוד בית כנסת. על פעולה זו הוא כותב באגרתו:

"באתי בעיר החרבה והשוממה מבלי בניה, והיא יושבת וראשה חפוי וכו', ובכיתי עליה במר נפש מספד מר". לאחר שקרע שתי קריעות כהלכתן אחת כנגד ירושלים ואחד כנגד מקום המקדש, החליט לגשת לחידוש הישוב היהודי בירושלים, וכצעד ראשון הקים את בית הכנסת "והנה זרזנו אותם ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש, וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה, והתנדבנו לתיקון הבית, וכבר התחילו ושלחו לעיר שכם, להביא משם ספרי תורה, אשר היו בירושלים, והבריחום משם בבוא התתרים, והנה הציבו בית הכנסת, ושם יתפללו, כי באים לירושלים תדיר אנשים ונשים מדמשק וצובא, וכל גלילות הארץ לראות ביהמ"ק ולבכות עליו".

בית הכנסת הזה נהפך בזמן קצר למרכז היהודים בירושלים, וסביבו התרכזו כולם, אשכנזים וספרדים. והודות לו הלך הישוב היהודי בירושלים וגדל וקמו בתים חדשים ורחוב יהודי, מה שעורר חמת המוסלמים ושונאי ישראל שהתחילו להתנכל לו. הוא נהרס לראשונה בשנת רל"ה (1475) ונבנה שוב בשנת רל"ח בפקודת השולטן הממלוכי קאיתבי. ר' עובדיה מברטנורא שהיה בשנת רמ"ח בירושלים, מספר במכתבו לאביו: "ובית הכנסת של ירושלים היום, אין בו ספרי תורה וכו'. וביהכנ"ס של ישראל הוא בנוי ע"ג עמודים וארוך וצר אפל ואין נוגה לו, כי אם מן הפתח. ובחצר בית הכנסת קרוב מאוד, יש במה ו"המוסקטיה" מסגד לישמעאלים וכו'" והוא מוסיף לספר על אחת הנשים שהקדישה את ביתה אשר בחצר ביהכנ"ס לבית חרפות של הישמעאלים ... להנקם מן היהודים וכו'. ומדבריו אנו למדים על הניסיון להוציא את בית הכנסת של הרמב"ן מידי היהודים.

בבית הכנסת של הרמב"ן התפללו עד שנת שמ"ו ואז הצליחו המוסלמים לגרש את היהודים באמתלה שביהכנ"ס נמצא בסמוך למסגד שלהם. המושל העריץ אבו סיפון סילק את היהודים מהמקום והפך את בית הכנסת למחסן. שנים רבות התדיינו ונאבקו בקשר למקום, ואחרי שורה של משפטים ובירורים הוציאה הממשלה החלטה שהשטח שייך אמנם ליהודים, אך בכל זאת לא עלה בידם להוציאו מידי מחזיקיו ובית הכנסת נשאר בידי המוסלמים. ובשנים האחרונות הפכוהו לבית חרושת לגבינה.

אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים העתיקה חודש בית הכנסת של הרמב"ן ונפתח לקהל.

ישנה השערה שהרמב"ן הקים גם בית מדרש מיוחד. בספר קורא הדורות לר' דוד קונפורטי מסופר: "ואמרו לי עוד שהוא (הרמב"ן) בנה שם בירושלים בית-מדרש ועדיין עד היום קורין אותו היהודים מדרש הרמב"ן והוא תחת התל אצל שער ציון והוא השער של קברי מלכי בית דוד". אין להניח שהוא מתכוון לבית הכנסת, היות והמסורת על מקום בית הכנסת של הרמב"ן ברורה והיא בסמיכות למסגד שברחוב היהודים ליד בית הכנסת שהקים אחרי כן רבי יהודה החסיד, והנודע בשם "חורבת רבי יהודה החסיד".

כ'כ הרמב"ן יסד ישיבה, רמזים לכך נמצאים בפירושיו לתורה ובאיגרותיו. לא ברור לנו איפה היתה הישיבה, בירושלים או בעכו! בהסברת העיר כותא כותב: "ועוד חקרנו וידענו על פי תלמידים רבים שהיו יושבי הארץ ההיא, כי כותא עיר גדולה בין חרן ובין אשור רחוקה ממדינת בבל (סוף פרשת נח)" כנראה היתה לו ישיבה קטנה בירושלים ואחרי כן הוזמן על ידי חכמי עכו כממלא מקומו של ר' יחיאל מפריס בישיבת עכו (ראה ח. ד. שוועל דף קצט, רבינו משה בן נחמן).

בישיבתו התמסר לכל מקצועות התורה כמו כל רבני תקופתו. זיקה מיוחדת היתה לו לחקר ידיעת הארץ כמו שאנו רואים בהערותיו על כותא ועל המקומות הקדושים, המטבעות וכו'. הוא מציין את המרחק שבין ירושלים וחברון כמהלך חצי יום. בפירושו לתורה בהסברת כברת ארץ לגבי קבר רחל (בראשית לה, טז) כותב: "זה כתבתי תחילה, ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלים שבח לאל הטוב והמטיב וראיתי בעיני שאין מן קברת רחל לבית לחם אפילו מיל".

ובדומה לזה הוא כותב על דינה בת יעקב "וקבורתה ידועה עד היום, בארבל עם קבר ניתאי הארבלי". כן חקר על המטבעות שבימי קדם ועמד על הכתב העברי הקדום על ידי חקר מטבעות ישנות והצורות שעליהן.ועשה את זה בחיבה גדולה כמו שמתבטא: "ברכנו ה' עד כה ובאתי לעכו ומצאתי שם ביד זקני הארץ" (סוף פרשת ברכה). התעסקותו בחקר הארץ וחיבתו לקביעת המקומות השפיעה על תלמידו ואחד מהם, אלמוני, כתב את החוברת "תוצאות ארץ-ישראל" המציינת את המקומות הקדושים, ההיסטוריים וקברי הצדיקים שבארץ ישראל ובעקבותיו המשיכו אחרי כן הרבה מגדולי ישראל.