הגישה ההלכתית

התפיסה העיונית מחשבתית בולטת בגישתו ההלכתית ובאמונת הגאולה. הרמב"ן הוא הראשון הכולל את מצוות ישוב ארץ ישראל ברשימת תרי"ג המצוות. הרבה חכמים וגדולים מדברים על מצוות ישוב ארץ ישראל ומזכירים שהיא שקולה כנגד כל המצוות. אבל בשעה שאחרים רואים אותה כמצווה שבאמונה – הרי רואה אותה הרמב"ן כמצווה מחייבת, הלכה למעשה, מצוות עשה ברשימת התרי"ג מצוות. וכך לשונו: "על דעתי זו מצווה עשה היא". וביתר בירור מפרש הוא את העניין בדבריו שנתווספו על ספר המצוות להרמב"ם מצווה ד: "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו... ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה והוא אומר להם והורשתם את הארץ וישבתם בה. והראיה שזו מצווה, אמרו יתעלה בעניין המרגלים "עלה רש כאשר דבר ה' אלקי אבותיך לך וכו' (דברים א, כא) וכאשר לא אבו לעלות...כתוב "ותמרו את פי ה'" (שם כו) – הוראה, שהיא מצווה, לא יעוד והבטחה". בפירושו לתורה על הפסוק במדבר פ' מסעי (לג, נג) והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה, כי היא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ד', ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער, או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם – ועברו על מצוות ה'".

הרמב"ן מביא פירוש רש"י על הפסוק והורשתם את הארץ "והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה", תוכלו להתקיים בה, ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה. אבל הוא חולק על רש"י ודוחה את הפירוש הזה מפני שפירושו הרואה בפסוק מצווה וחובה לרשת נראה לו, והוא מוסיף, מה שפרשתי הוא עיקר – להדגשת יתר. ומכאן גם גישתו בבעיית השבות "ויש משיבין... מהאי דאמרינן: הלוקח בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת, ואע"ג דאמירה לגוי שבות, משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן, אלמא אמירה אפילו לעשות מלאכה גמורה לא גזרו רבנן. ולדידן לא קשה ולא מידי, דהתם מצווה ותועלת לכל ישראל הוא שלא תחרב ארץ הקודש" (חידושים שבת קל, א). הרמב"ן מרחיק לכת, הוא רואה את המצווה הזו כחובה שיש אפילו להסתכן עליה ולהלחם למענה, מצווה מלחמתית, לא רק לעלות ולשבת וליישב – אלא חובה לכבוש את הארץ ולהחזיקה במסגרת מדינית שלא לעזבה חלילה בידי אחרים "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה. וישבתם בה ופרט אותה להם במצווה הזו כולה בגבוליה ומצריה, כמו שכתוב, ובאו הר האמורי אל כל שכניו בערבה בהר ושפלה ובנגב ובחוף הים שלא יניחו ממנה מקום... ומצווה זו מצווה לדורות "הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתן מן האומות בדור מן הדורות", ואין אנו רשאין לעזבה. שנצטווינו בכיבוש. הרמב"ן כולל את המצווה לכל השטח שהובטח לאברהם אבינו בכל גבולותיו ובעיקר הוא רואה את המצווה כמצוות עשה לכל הדורות כולם, השקולה כנגד כל המצוות ומחייבת אפילו בזמן הגלות כמצווה על כל איש מישראל. על כל אחד ואחד לעלות ולכבוש ולהתיישב ולחיות בתוכה כשומר על הפלטרין של המלך, היא מצוות עשה לדורות שבה מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן גלות (ספר המצוות שורש ג'). ומתוך דבריו משמע שחובה על כל אחד ואחד למסור נפשו לכיבוש וישוב הארץ, ואינו יכול אפילו להשתחרר ממנה מטעמי הפסד, פקוח נפש, סכנה. ומבחינה זאת הוא כמעט דן יחיד בניגוד לאחרים שנאחזו בדברי חז"ל על השבועה שהשביע אלקים את בני ישראל שלא לעלות בחומה ושלא לדחוק את הקץ.

לא תטמאו

כמי שפסק והטיף לחובת עליה לארץ, הדגיש יחד עם זאת את הצורך בחיי טוהר ושלמות להתאים את עצמנו לפלטרין של מלך, לחיות חיי תורה נאמנים. וגם את הגישה הזאת הכניס למסגרת הלכתית בחשבון תרי"ג המצוות. התורה מדגישה הרבה פעמים את החובה לשמור על טהרת הארץ ושלא לטמא את הארץ. רובם של החכמים והפוסקים רואים את האזהרה הזאת כטעם למצווה או כאזהרה מוסרית, הרמב"ן רואה את הביטויים הללו כלא תעשה מחייב לפי כל כללי הלאווין. הוא חולק על הרמב"ם וסבור כי, הפסוקים: ולא תזנה הארץ (ויקרא כט, יט – לעניין מוסר בתו לזנות) "ולא תחטיא את הארץ" (דברים כד, ד, לעניין איסור הלנת המת) ולא תחניפו את הארץ (במדבר לה, לג, לעניין רוצח) אינם רק טעם שלא לטמא את הארץ, ונימוק לאזהרות שקדמו, אלא שאלה הם איסורים בפני עצמם, לאווים נוספים מפני שבארץ הקודש יש להיזהר יותר מאותן עבירות. ארץ ישראל היא נחלת ה', "ויחזור הכתוב ויזהיר עוד שלא נעשה זאת בארץ הנבחרת אשר ה' שוכן בתוכה. שלא נגרום לה טומאה והסתלקות השכינה ממנה". (רמב"ן בספר המצוות שורש חמישי) בהשוואה לקדושת הארץ – הוא מכיר את החיים בגלות כטמאים. וכך לשונו "ואנחנו בעוונותינו טמאי הגלות ולא ידענו בטהרת הקודש, עד יערה עלינו רוח ממרום ויזרוק השם עלינו מים טהורים" (במדבר יט, טז).